נכתב ע"י איתי וגשל
Fannaråkhytta זה היה שם הבקתה אליה עלינו. אני יכול להלאות אתכם בפרטים על גובה מיקום ופרטים נוספים, אבל בשביל לפתוח ספר אתם לא צריכים אותי. ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר ולכן אומר שהיא נמצאת בפארק הלאומי יוטונהיימן (jotunheimen) והספר הבטיח נוף לכל הפסגות בפארק מבקתה זו. הפארק ממוקם במרכז האזור הדרומי של נורבגיה ובו נמצאת – בין שאר פסגות – ההר הגבוה בנורבגיה: Galdhøpiggen שגובהו 2469 מ'.
הפארק סגור כולו לרכב אך מהכביש המקיף אותו ישנם כניסות אל שביליו. אחת מאותן "תחנות" הוא מלון .Turtagrø ממלון זה יצאתי בניסיון לממש את הבטחת הספר.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
הטיפוס על הפסגה לא היה מיוחד יותר מטיפוסים אחרים ששומעים עליהם, ההר לא גבוה במיוחד, אין לו צורה מיוחדת ומבדילה, אין סיפורי אימה על הטיפוס בו – "רק" תצפית טובה על הסביבה כאמור.
נראה לי שככה מתחילים סיפורים טובים: ללא ציפיות מיוחדות, במיוחד אם אתר מזג האויר אינו מותיר הרבה מקום לאופטימיות בנוגע לראות (שבשמו טיפסתי לשם).
"…הדרך הייתה ברורה והיה מעונן. בשלב מסוים ירד עלי קצת שלג. תהיתי מה אני עושה פה, אולי רק בשביל האגו. נעתי בין יאוש שלא אראה כלום, לבין אופטימיות זהירה שאי אפשר לדעת מה יהיה שם…"
הטיפוס, למרות שלא היה קל, היה רגיל כשמדברים על עליות. אלא שבכל שלבו האחרון צעדתי למעשה בתוך ענן, כשאפילו את קצות רגלי אינני רואה. כל אחד מכיר את ההרגשה כשהולכים בחושך מוחלט ואמיתי, בעלטה, עת אתה מחפש משהו להיאחז בו, להתייחס אליו, לקבל הוכחה לקיום הגוף שלך אותו אינך רואה. הליכה אפלתית כזאת הייתה לי שם – בשינוי מהותי אחד: זה היה בלבן. ההרגשה קשה למיקוד ולהבחנה: קצת כמו מימד אחר, קצת כמו הדימויים שראינו בטלוויזיה ובסרטים על הליכה בשמיים.
ככה הלכתי בתוך הלבן הגדול והמוחשי הזה, לבן סמיך ועוטף, כובדו מצטרף לכובד העלייה. איבדתי את תחושת הזמן, שגם כך לא חזקה אצלי. בשלב מסוים התחלתי לראות עקבות בשלג. הרמתי את הראש ומתוך החושך הלבן התגלה לי גוש יותר כהה, אמורפי. לאט לאט, עם כל צעד נוספו פרטים ומין האין נוצרה בקתה. גם עכשיו כשאני כותב על זה אני חש בשריד מן התחושה שהרגשתי שם, התרגשות עזה, המורגשת קצת למטה מבית החזה, גורמת לקצת קוצר נשימה וחנק קל בגרון, לנוכח הגילוי. אני מנסה לדמות את זה למשהו, והכי קרוב זה fade in של תמונה מלבן מוחלט לתמונה ברורה.
"..כשהתקרבתי עוד קצת ראיתי צורה של בית ואח"כ כמו התגלות ראיתי צורה של דלת וחלונות."
כשאני משחזר את זיכרון החוויה הזאת עולה לי המילה "התגלות". ההתגלות הפיזית הברורה שיקפה יציאה מן האין אל הקיים גם במובן הנפשי, הלא פיזי. תחושה של התעלות רוח, גילוי מדהים ואולי מעין ישועה מן העיוורון הלבן, ממצב של העדר גוף, אל מצב בו, כמו עטלף, פתאום יש קול חוזר, יש נקודת ייחוס, ואתה רואה ויודע שהגעת ליעד.
עד כאן על הבקתה. עדיין הנוף המובטח היה מכוסה עננים סמיכים ביותר. כבר חשבנו לרדת מההר כלעומת שבאנו, מאוכזבים. איש הבקתה שהיה עסוק באפיית לחם לבאים ללון אצלו מאוחר יותר, הציע קפה והמליץ לחכות. כמו שזה נשמע – פשוט לחכות. לפעמים – כך הסביר – השמש איך שהוא מצליחה לחדור מתחת לשמיכת העננים, אפילו קצת, ואז משהו בלחצים בין השכבות משתנה (או משהו כזה. אין לי באמת מושג) והעננים פשוט עולים למעלה מעל הפסגות, מתרוממים. קצת היה קשה להאמין אבל לא מתווכחים עם מקומיים.
ובאמת אחרי כמה לגימות קפה זה התחיל לקרות. יצאנו החוצה, המומים, כדי לחזות בתופעת הטבע הזאת שככה חושפת לנו את תופעת הטבע שבאנו לראות. העננים שהיו לפני רגע מוחשיים כל כך, קרובים, כמעט חונקים – הפכו לחלק מהשמיים, מקומם הטבעי. רקע מושלם לפסגות המקיפות את הבקתה.
