בית המשפט העליון קיבל באחרונה את ערעור המדינה, ופסק לראשונה כי תקופת ההשבה המירבית בה ניתן לחייב רשות שלטונית, במסגרת תובענה ייצוגית, להשיב כספים שנגבו שלא כדין, היא 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת אישור התביעה כייצוגית. לפיכך, יופחת משמעותית סכום ההשבה בו חייב ביהמ"ש המחוזי בת"א את רשות המיסים להשיב לרואי חשבון, עורכי דין ויועצי מס, בגין תשלומים שגבתה מהם שלא כדין במשך שנים על ביצוע פעולות במערכת המיחשוב שלה (שע"מ).
בית המשפט המחוזי בת"א אישר כאמור בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד רשות המיסים, וקבע כי עליה להחזיר למייצגי הנישומים סכומים שגבתה שלא כדין. בהחלטה נקבע, כי תקופת ההשבה תחל שנתיים לפני הגשת בקשת האישור (פברואר 2005) ותסתיים במועד אישור התביעה כייצוגית (מאי 2012), כלומר למעלה משבע שנים, ולפיכך סכום ההשבה הועמד על כ-39 מיליון שקל. ביהמ"ש המחוזי נימק כי לטעמו סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות מגדיר רק את הגבול התחתון של המועד שלפניו לא ניתן לפסוק סעד של השבה נגד הרשות, אך הוא אינו קובע את גבולה העליון של תקופת ההשבה (ממועד הגשת בקשת האישור ואילך). כן ציין, כי הודעת רשות המיסים על הפסקת הגבייה ניתנה זמן רב לאחר חלוף 90 הימים המנויים בחוק למתן הודעת חדילה, ומשכך היא אינה יכולה ליהנות מפטור ההשבה שמעניק החוק לרשות שחדלה מגבייה לא חוקית במועד.
הן התובע הייצוגי והן רשות המיסים ערערו לביהמ"ש העליון על עניינים שונים בהחלטה, כאשר ערעור רשות המיסים, שיוצגה ע"י עו"ד יורם הירשברג מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה, נגע בין היתר לתקופת ההשבה. בפני השופטים אף הונחה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה במסגרת הליך אחר בביהמ"ש העליון שעסק אף הוא בפרשנות סעיף 21. עמדת היועץ תמכה בעמדת רשות המסים ביחס לאופן פרשנות הסעיף, ולשיטתו הן לשון הסעיף והן תכליתו תומכים בטענה כי תקופת ההשבה בה ניתן לחייב רשות חלה על השנתיים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור ועד למועד הגשת בקשת האישור בלבד.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
השופטים יורם דנציגר, אורי שהם ונעם סולברג ציינו כי הגם שסעיף 21 לחוק זכה להתייחסות לא מעטה בפסיקה, נראה כי טרם נקבעה הלכה ברורה וחד-משמעית הקובעת את היקפה של תקופת ההשבה בה ניתן לחייב רשות במסגרת תובענה ייצוגית, ולכן עליהם להכריע בין שתי האפשרויות הפרשניות. לאחר דיון בסוגיה, הם קיבלו את ערעור המדינה ואת עמדת היועמ"ש בנקודה זו, ופסקו כי הפרשנות הראויה לסעיף 21 היא שתקופת ההשבה המירבית בה יכולה להיות מחויבת רשות בהשבה במסגרת תובענה ייצוגית, היא 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור, ותו לאו. מסקנה זו נלמדת הן מלשון הסעיף; הן מהפסיקה שפירשה אותו; והן מתכלית הסעיף בפרט, ותכליתן של ההגנות שניתנו למדינה במסגרת חוק תובענות ייצוגיות, בכלל.
"לא ניתן להתעלם מכך שהמחוקק צפה מצב שבו רשות לא תחדל מן הגבייה ולכן תחויב בהשבה, להבדיל מה'פטור' הניתן לרשות הנותנת הודעת חדילה במועד (במקרה כזה הרשות תישא לכל היותר בתשלום גמול ושכר טרחה למייצגי הקבוצה). במילים אחרות, התמריץ לחדול ניתן כבר ע"י המחוקק ואין מקום להוסיף על כך במסגרת חקיקה שיפוטית. אמת, הרשות שלא חדלה מהגבייה לא תידרש בהשבת הסכומים אותם גבתה במהלך התקופה שבין הגשת בקשת האישור לבין מועד אישור התובענה. ואולם, זוהי התוצאה של הפשרה והאיזונים אותם ביקש המחוקק ליצור בחוק תובענות ייצוגיות", כתב השופט דנציגר.
כאמור, סכום ההשבה הופחת משמעותית ובהתאם לכך הופחתו גם סכומי הגמול ושכר הטרחה לתובע הייצוגי ובאי כוחו.
