צפו: נאום נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין בטקס מצעד החיים

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין הוביל היום (חמישי) את "מצעד החיים" בפולין כשלצידו ראשי מערכות הביטחון, הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט, המפכ"ל, רב-ניצב רוני אלשיך, ראש המוסד, יוסי כהן וראש השב"כ, נדב ארגמן. כ-12 אלף בני נוער מרחבי העולם, יהודים ולא יהודים, צעדו גם הם ב"מצעד החיים" בין אושוויץ לבירקנאו. עימם צעדו בסימן ״משואה לתקומה״, משלחת בית הנשיא בהובלת מנכ״ל בית הנשיא, הראל טובי, ומשלחות צה"ל, המשטרה, השב"כ והמוסד.

בסיורו במוזיאון מחנה ההשמדה אושוויץ, ביקר הנשיא בחדר השמות, בו מונצחים הנספים שנרצחו בידי הנאצים. הנשיא ביקש לאתר את שמם של בני משפחת ריבלין, ואת שמה של שרלוטה סלומון, אמנית יהודייה גרמנייה שנספתה במחנה ב-1943, ויצחק כצנלסון המחנך, שכתב שירים רבים בעברית ופולנית בהם "חמש שנים על מיכאל", ו"מה יפים הלילות בכנען" ונספה במחנה ב-1944. בסיום הצעדה, התקיים הטקס המרכזי במחנה בירקאנו, בו נשא הנשיא דברים.

"אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה, אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד," שר שלמה ארצי בטקס, שירו של יעקב אורלנד "אני נושא עימי" (לחן: דוד זהבי). לפני כן שר את השיר "מכתבו של מנחם מנדל" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: שלמה ארצי). ארצי, שאמו מרגלית ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ, הלכה לעולמה השנה, השתתף במצעד לראשונה לזכרה. בטקס הוענק אות הוקרה לבנו של קונסול יפן בקובנה, סמפו סוגיהרה, שהציל במהלך שנות המלחמה כ-1,600 מיהודי העיר ועל כך הוענק לו תואר חסיד אומות עולם. בסיום הטקס הושאו שש משואות לזכר הנרצחים, אחריהן הושאה משואה לכבוד שנת ה-70 לעצמאות מדינת ישראל בידי נשיא המדינה, ולצידו הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ.

נאומו המלא של נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין בטקס מצעד החיים (הוידאו בסוף הנאום הכתוב)

"'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'. 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'. כך זעקו אחינו ואחיותינו, כאן, במקום הזה. אני עוצם את עיני ועודני יכול לשמוע את בכיית האימהות שילדיהן נקרעו מזרועותיהן. את אימת האבות שאהוביהם נשרפו לנגד עיניהם. את הסלקציה הארורה, לחיים או למות. את נביחות הכלבים. את הפקודות מקפיאות הדם של השומרים. "שנל, שנל," מהר, מהר. הרגו את היהודים, מהר, מהר. "בבוקר הורד אדם מהרכבת," כתב ראול הילברג, "ובערב הייתה גופתו שרופה ובגדיו ארוזים, מוכנים למשלוח לגרמניה." משעה שהונחה מסילת הברזל הזו, עליה אנו עומדים, מאביב 1944, תחנת הרכבת אושוויץ הייתה תחנת הרכבת העמוסה ביותר באירופה. תהליך ההשמדה – הלך והתקצר, מיום שלם, לארבע שעות. ארבע שעות, וחיים שלמים עלו בעשן. אהבות, פחדים, אמונות, תקוות, כאבים, זיכרון. עבור גרמניה הנאצית, הם היו רק מספר, נטולי זהות ושם. היעילות הגרמנית מוצתה עד תום. באושוויץ בלבד, עונו, נטבחו, נרצחו, נשרפו, ונמחקו מעל פני האדמה כמיליון ומאה אלף בני אדם, מתוכם כמיליון יהודים.

אנו עומדים כאן ויודעים, מן המקום הזה לא נוכל לקוות לצדק. במקום הזה, שספוג באפר אחינו ואחיותינו, לא יצמח עוד צדק. איננו מצפים לצדק באירופה המנסה, מהר מדי, לשכוח, להשכיח, להכחיש, להשמיד ראיות. אבל, הזיכרון שלנו, בני העם היהודי, הוא היפוכה של הבהילות הנאצית. אנחנו עם זוכר, הזיכרון שלנו סבלני. כל שעשה לנו עמלק נחרת בזיכרוננו, זכרונו של עם עתיק. נחרתו בזיכרוננו גם אלה שסייעו לעמלק. אלה שעמדו מן הצד, אלה שראו את הארובות העשנות, אלה ששמעו את זעקותינו, ולא נקפו אצבע. נחרתו בזיכרוננו, אלה שרצחו וירשו. נחרתו בזיכרוננו אלה שחשבו אחרי המלחמה, שדם יהודי הוא זול, הוא הפקר, וטבחו ביהודים ששבו לביתם. יש שואה, ויש מכחישי שואה ומשכיחי שואה, וההבדל בין אלה לאלה – הוא האמת, ואנו הזוכרים, העומדים כאן, יודעים, האמת מארץ תצמח.

מכובדי נשיא פולין, האומה הפולנית יצאה בעור שיניה ממלחמת העולם השנייה. פולין הפכה בספטמבר 1939 לשדה המוות, הרצח והחורבן הגדול באירופה. היא הייתה שטח תחת כיבוש נאצי, והפולנים היו עם רמוס שחי בפחד, והייתה גם מחתרת פולנית, וממשלה פולנית גולה. העם הפולני הקים מקרבו אלפי חסידי וחסידות אומות עולם. אנשים ונשים שסיכנו את עצמם ואת יקיריהם למען הזולת, וגם אותם, אנחנו זוכרים, ולנצח נזכור ונוקיר, כל איש ואישה. עם זאת, אי אפשר להתכחש לאמת. מכונת המוות הנאצית לא הייתה מצליחה לממש את חזון הבלהות שלה, אם לא היו מסייעים לה, אם היא לא הייתה פוגשת קרקע מדושנת בשנאת יהודים להכות בה שורש. נכון. לא הפולנים ציוו על הקמת המחנות, אבל בני עמנו לא נרצחו רק במחנות. בני עמנו נבגדו על ידי העמים בתוכם חיו, בצרפת, בהולנד, ובבלגיה, הם נרצחו על ידי אוקראינים, ליטאים וכן – גם על ידי פולנים. אזרחים רבים מדי במזרח אירופה ובמערבה, גנבו רכוש יהודי, השתלטו על בתים יהודיים, הסגירו שכנים יהודים, הרגו בהם, והפנו עורף למי שהיו חלק מהם עד לפני רגע. וכאשר חזרו שורדי השואה אחרי המלחמה הם נתקלו לעיתים בעוינות, אלימות, פוגרומים ורצח.

אזרחי פולין נהרגו ונרצחו במלחמה אכזרית, אנחנו, היהודים, נשחטנו בשואה. שואה, שבה היינו יעד לרצח שיטתי ומוחלט. שואה שכללה לא רק מחנות ריכוז, אלא בורות הריגה, גטאות, עבודות כפייה ופוגרומים. שואה שכללה טבח ורצח, ומוות בעינויים, של מיליון וחצי ילדים ותינוקות, שכל חטאם היה, שנולדו יהודים. לכל אומה יש את הזכות לחבר מחדש את חלקי הסיפור שלה. מותר לכל אומה, ראוי לכל אומה, לבנות את עצמה מחדש מתוך הריסותיה. אינני מתערב בהיסטוריה של פולין. פולין תדע לעשות עם עצמה את חשבון הנפש שלה. אך, אם העם הפולני סבור שתדמיתו עוותה תחת מאורעות השואה, חשוב יותר שנשתף פעולה, שנשקיע בחינוך, שנקים יחד מכוני מחקר, שנעסוק יחד בהנצחה ובזיכרון, שנלמד יחד, פולנים ויהודים, מה היה. שנבטיח – שלעולם לא עוד.

הנס פרנק, המושל הגרמני של ג'נרל-גוברנמן אמר במשפטי נירנברג: "אלף שנים תחלופנה, וחרפת גרמניה לא תמחה. אלף שנים." גרמניה לא קנתה את סליחתם של היהודים, כפי שאף אומה לא תוכל לחוקק את שכחתם. כי שום חוק לא יוכל לכסות על הדם. שום אינטרס לא יוכל לכסות על האנטישמיות, על הגזענות, על שנאת האחר. לא באוסטריה, לא בצרפת, לא בהולנד, לא בבלגיה, ומעל לכל לא בגרמניה. אלה הנכונים להישיר מבט אמיץ אל עברם, אלה הנכונים להתמודד באומץ עם האנטישמיות והגזענות הממשיכות להרים את ראשן גם היום, ימצאו בנו בני ברית, שותפי-אמת נחושים, בסלילת הדרך המובילה מן הזיכרון אל העתיד.

את הטוב הפלאי, של רבבות בני אדם וחווה, שסיכנו נפשם להציל נפש, זכור נזכור מדור לדור. את הרוע האנושי, מעורר הפלצות, של הנאצים ועוזריהם מכל העמים, זכור נזכור. את בני עמנו נזכור אחד אחד, אחת אחת, בשמם, בחייהם, לא רק במותם. נזכור את סיפוריהם, את מנהגיהם, את חיי השגרה שלהם, מה אהבו לקרוא, מה למדו ומה חלמו להיות ולעשות. שישה מיליון יהודים נרצחו בשואה, ועבורנו, הם לעולם לא יהיו מספר. מדי שנה, אנו מגלים עוד פרטים עליהם, ומטרתנו האחת והיחידה היא לדעת, לא רק שלכל איש יש שם, אלא מה הוא שמו? מי הוא היה? כיצד הוא חי, וכיצד הוא מת. זה יקח לנו זמן – אבל אנחנו נדע. נמשיך להאיר את תהומות הזיכרון, בגרמניה, באוסטריה, באוקראינה, בפולין, בהונגריה, ביוון בכל מקום ואתר. הארכיונים, העדויות והשתיקות, כולם-כולם בסוף יחשפו. נמצאים כאן היום בינינו שורדים, שנפשם וגופם מעידים עד היום על הזוועה. הם יעבירו לנו את לפיד הזיכרון, ואנחנו נישא אותו מדור לדור.

אני עומד כאן היום כנשיאה של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. שבעים וחמש שנה למרד גטו ורשה. שבעים שנה לעצמאות ישראל. שלושים שנה ל'מצעד החיים'. לפני שלושים שנה, יצא לדרך מצעד החיים הראשון, ומאז, בשיתוף פעולה הדוק עם ממשלת פולין והמוזאון הלאומי של אושוויץ בירקנאו, למעלה מרבע מיליון צעירים, יהודים ולא יהודים, צעדו כאן. והיום צעדנו אתם גם אנחנו. שורדי השואה, ניצולי השואה, עדים חיים, צעדו לפנינו, ויחד איתם, צעדו ראשי מערכת הביטחון הישראלית, מפקדי צה"ל, השב"כ, המוסד, המשטרה. בני נוער מכל העולם. לא צעדנו מאושוויץ בירקנאו. לא צעדנו מאושוויץ אחד, לאושוויץ שתיים. צעדנו מהמוות אל החיים. צעדנו מן השואה אל התקומה. צעדנו מאושוויץ לירושלים. כל פסיעה במצעד הזה, היא צעד בהיסטוריה של העם היהודי. עם עתיק ושורד, שהתברך בכוחות יצירה אדירים, בנכסי רוח ומעשה. עם שזכה לשוב למולדתו לאחר אלפיים שנות גלות ולחדש בה את ביתו הלאומי, כאומה חופשית במשפחת העמים. עם שנולד בצו: "לך לך", ממשיך ללכת במצעד החיים. ממשיך להכריז, הנני, כאן, עודני חי. עם ישראל חי!"