בפינה האישית: מדינה בהזיה, נרדמת בשמירה

טרור יומיומי מקיף אותנו, אין לנו שקט ולו יום אחד, אירוע רודף אירוע.

הקמנו מדינה בדם, יזע ודמעות, עשינו כל כך הרבה והפרחנו את השממה, שהפכה לבועה עוינת בעיניהם של זרים. חלקם מקנאים, חלקם אולי תומכים כי כל אחד רוצה לטמון את ידו בצלחת.

אדמת הקודש הפכה למרחץ דמים, מאבקים שלא מסתיימים על עצם קיומנו כאן בארץ המובטחת.הישגיות, קידמה, ליברליות וחופש הביטוי נהפכו לכלי משחק המנצלים את הדמוקרטיה .

כל יום אנחנו חווים טרור מסוג אחר, מטפלים במשהו אחד וכבר פורץ לו משהו אחר.

מתגוננים רוב הזמן ומאופקים. אף אחד לא מרים את הכפפה ויוצר שינוי אמיתי במדינה.

אנחנו עם קטן שעבר כל כך הרבה לאורך כל ההיסטוריה. אימפריות קמו ונפלו ואנחנו שרדנו, האמנו, התפללנו, חלמנו על מדינה משלנו ושזה סופסוף קרה והצלחנו בנינו בית לאומי לעם היהודי. האם רק בזה נכשלנו?

הבטחנו לעצמנו שנחיה :"כעם חופשי בארצנו" ,והביטחון בשגרת חיינו מוטל בספק .

לאן נגיע שארצנו עוד מדממת?

השלום הפך לקלישאה כמו מתוך סיפורי אגדה ואנחנו מתמודדים במציאות שבה ההרס וההרג הפכו לשגרה.

ספרי הלימוד של הצד השני מראים לכולנו שהחינוך והתרבות הותירו אחריהם רק זרעים של שנאה.

ואילו אנחנו שיידינו תמיד מושטות לשלום ולאחווה נמצאים לבד במערכה ההזויה. נלחמים כל יום על האדמה.