בית המשפט העליון קיבל את ערעור המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה בעניינו של אסף דנן, אשר הורשע בביצוע עבירות של הטרדה מינית ע"י פרסום משפיל וסחיטה באיומים, והשית עליו עונש מאסר בפועל של 12 חודשים, במקום 6 חודשי עבודות שירות שהוטלו עליו ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש ציין בפסק דינו, כי זהו המקרה הראשון שבו נדרש בית המשפט העליון לדון בעונש הראוי בגין עבירה לפי "חוק הסרטונים".
על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם, בן 18 בעת ביצוע העבירות, אשר הכיר את המתלוננת, בת 15, ברשת החברתית "אינסטגרם", סחט אותה יחד עם חברו באיומים ותוך הצגת מצג שווא השיג את "הסכמתה" לצילומה במהלך קיום יחסי מין. הנאשם ניצל את המתלוננת, השפיל אותה תוך כדי המעשים, לעג לה, כאשר ברור שכבר בשלב זה תכנן להפיץ את הסרטונים לחבריו. מיד לאחר מכן, שלח הנאשם לחבריו 3 סרטונים שצילם.
הנאשם הודה והורשע בביצוע עבירות של סחיטה באיומים והטרדה מינית ע"י פרסום משפיל לפי החוק למניעת הטרדה מינית.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
ביהמ"ש המחוזי בירושלים השית על הנאשם עונש של שישה חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך של 12,000 ש"ח.
המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה הגישה ערעור, במסגרתו ביקשה להחמיר בעונשו של הנאשם ולהשית עליו עונש ראוי וממשי מאחורי סורג ובריח, זאת בין היתר על מנת להוקיע הן את הסחיטה ואת פירותיה והן את הפצת הסרטונים ולהילחם בתופעה המתפשטת של הפצת תצלומים, סרטים והקלטות בעלי אופי מיני.
בית המשפט העליון (הרכב כב' השופטת ע. פוגלמן) קיבל כאמור את עמדת הפרקליטות והשית על הנאשם עונש מאסר בפועל של 12 חודשים.
ביהמ"ש העליון ציין בפסק דינו, כי "ההכרה הציבורית בפסול הגלום בתופעה באה לידי ביטוי, בין היתר, בקביעת העבירה החדשה יחסית של הטרדה מינית ע"י פרסום משפיל.. ("חוק הסרטונים"). מדובר בשדה לא חרוש- …וזהו המקרה הראשון שבו נדרש בית משפט זה לעונש הראוי בגינה. חשיבותו של התיקון נעוצה בכך שהפצת פרסום משפיל אינה נתפסת רק כפגיעה בפרטיותו של מאן דהוא, אלא חמור מכך- כהטרדה מינית. כל הטרדה מינית מבזה את אנושיותו של אדם ושוללת את האוטונומיה שלו ואת שליטתו בגופו. כך גם, ואף ביתר שאת, בהפצת תיעוד מבזה או משפיל המתמקד במיניות של אדם. המתועדת, מוצגת בתור אובייקט מיני להנאת הצופים והשומעים. היא נחשפת לעיני כל, פשוטו כמשמעו, בלי שביקשו את הסכמתה".
בנוסף, עמד בית המשפט העליון בפסק דינו על "היד הקלה על המקלדת", בהתייחס לקלות בהפצת הסרטונים לאור הקדמה הטכנולוגית והקושי להסירם מהרשת ברגע שהופצו.
