חדשות הארץמבזקיםמשפטי/פלילי

נדחה ערעורו של אילן שמואל על הרשעתו בעבירות מין במספר קטינות

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אילן שמואל, שהורשע ב-2016 בביצוע עבירות מין רבות וחמורות במספר קטינות בנות 9 עד 17, חלקן בנות משפחה, במשך תקופה של כ-20 שנה. כן נדחה ערעורו על גזר הדין – 27 שנות מאסר בפועל.

רוב טענותיו של שמואל בערעור על הכרעת הדין נגעו למהימנות המתלוננות, כאשר אחת הטענות המרכזיות היתה שהעדויות מבוססות על "זיכרונות מודחקים", וכי נוכח חלוף הזמן ו"זיהום החקירה", קיים "חשש כבד" שהמתלוננות "משחזרות ובונות תמונה שאינה אמיתית" ולא ניתן לסמוך על עדויותיהן.

השופטים יצחק עמית, ג'ורג' קרא ועופר גרוסקופף דחו את הערעור, לאחר שקבעו כי "הראיות שהוצגו לחובתו הן רבות ואיכותיות. בית המשפט קמא נתן אמון בדבריהן של שבע המתלוננות, ולא בכדי. תוכן העדויות מצטלב באופן שמחזק את דבריהן, ולכך הצטרפו עדויות תומכות וראיות נוספות, אשר מוכיחות את אשמתו של המערער".

• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן

באשר לטענה שמדובר בזיכרונות מודחקים, קבע ביהמ"ש העליון כי התבטאויות מצד מי שנפלו קורבן לעבירות מין בילדותם על "הדחקה" ו"מחיקה" של חוויות טראומטיות, הן בגדר תופעה מוכרת, אך כשלעצמן אינן מלמדות על "זיכרון מודחק". גם היזכרות הדרגתית בפרטים או כבישת עדות במשך שנים איננה מייחדת מקרים של "זיכרון מודחק". כמו במקרים אחרים של עבירות מין במשפחה, כבישת העדות נבעה מסיבות מוכרות ומובנות של בושה, חוסר מודעות, פחד מפירוק התא המשפחתי, וחשש להיתקל בחוסר אמון ולהיקלע לסיטואציה של "מלחמת גרסאות" בין ילד קטן לאדם מבוגר ובעל סמכות ומעמד.

באשר לטענה על זיהום העדויות, פסק ביהמ"ש כי אכן בסמוך לחשיפת הפרשה, חלק מהמתלוננות דיברו זו עם זו, לאחר מכן ערכו מפגש משותף ואף הקימו קבוצת ווטסאפ משותפת. מנקודת מבט משפטית, קבעו השופטים, מגעים מעין אלה אינם רצויים והם עלולים לפגום בתקינות ההליך הפלילי, אך בנסיבות המקרה דנא לא מתעורר חשש לזיהום עדויות או לתיאום גרסאות, משום שהשיתוף ההדדי נעשה לאחר שהמתלוננות (למעט אחת) מסרו הודעות במשטרה. "בעוד שבעולם סטרילי ומושלם ראוי היה להימנע מכך, הרי שבמציאות מדובר בהתפתחות כמעט בלתי נמנעת, משום שרוב המתלוננות הן בנות משפחה, וחשיפת המעשים גרמה להן זעזוע עמוק שטלטל את עולמן".

כאמור, גם ערעורו של שמואל על העונש נדחה, לאחר שנקבע כי "אין ספק כי על המערער הושת עונש חמור, אך העונש הולם את חומרת המעשים ואת היקפם החריג. עסקינן בהרשעה בעשרות רבות של מעשים מגונים בשבע קטינות, רובן בנות משפחה. המערער אנס שתיים מהן, והורשע גם בעבירה של מעשה סדום ובניסיון למעשה סדום. חלק מהמעשים בוצעו באכזריות תוך שימוש בכוח פיזי". ביהמ"ש ציין כי העונש אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, וכי שמואל לא לקח אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה באזני המתלוננות, ומשכך אין מקום לרכך את מידת הדין ולהקל בעונשו.

השופט עמית סיים את פסק דינו במילים: "המקרה שלפנינו מדגים בפעם המי-יודע-כמה, מאפיינים רבים של עבירות מין: נפגעות שכובשות את עדותן שנים רבות בשל מגוון של סיבות כמו פחד ולחץ משפחתי-סביבתי, הרצון שלא לסבך את המשפחה ולא לפגוע בכבוד המשפחה, לצד תחושות של אשמה, קלון, בושה, מבוכה, עלבון, וגם אי הבנה של משמעות המעשים שנעשו בהן; הרצון להדחיק ולשמור בסוד את שאירע להן לצד הרצון 'להוציא' את הדברים; הנטייה למזער את האירועים לצד חשיפה הדרגתית; התחושות הסותרות כלפי המערער, שהוא הדוד האהוב ובעל המעמד במשפחה; מעשים שנעשים בקרבתם ו'מתחת לאף' של בני המשפחה. בתיקים מעין אלה, אין 'אשם תורם'. האשם נחלק באופן חד וברור – מאה אחוז על הפוגע, אפס אחוז על הנפגעת. הורה, אח, גיס, סבא, דוד, בן-דוד, שכן, חבר המשפחה – יהיה הפוגע אשר יהיה, זה תמיד 'לא כוחות' מול ילדה/נערה".

אילוסטרציה

Back to top button