נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין נשא דברי הספד הערב (חמישי) בהלווייתו של רס"ל זכריה באומל ז"ל, חייל צה"ל שהוגדר כנעדר מקרב סולטאן יעקוב בלבנון, יחד עם יהודה כץ וצבי פלדמן, שנפלו בשבי ב-11 ביוני 1982. גופתו של באומל הובאה לישראל אתמול, יום רביעי, כ"ז באדר ב', 3 באפריל, לאחר 37 שנים.
נשיא המדינה ריבלין אמר בדברי ההספד: "מרים, שמעון, אסנה – בני משפחת באומל היקרים. לוחמי קרב סולטאן יעקוב, מפקדים, חיילי חטיבה 399, וגדוד 362, פצועי הקרב, שבוייו, אחים לנשק. זכריה. לפני 37 שנים, ימים מספר לפני הקרב בו נפלת, כתבת להוריך – יונה זכרו לברכה, ומרים תיבדל לחיים ארוכים: "אל תדאגו, הכול בסדר, אך נראה שלא אבוא הביתה בקרוב". שלושים ושבע שנים חלפו מאז. שלושים ושבע שנים – אבל היום שבת הביתה. שבת לאדמת ארצנו, לירושלים.
לפני שנה צעדנו יחד אסנה, אחותך, ואנוכי במצעד החיים. שם, על אדמת פולין כשאנו פוסעים משואה לתקומה, מאושוויץ לירושלים סיפרה אסנה עליך. עלם חמודות, תלמיד חכם, חובב כדורסל, ובעל נפש רגישה. חלמת להיות פסיכולוג, כך אמרה. אפילו נרשמת, והתקבלת ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. אלא שאז פרצה המלחמה. הבט מסביב, זכריה. אילו היית יכול לראות את מפקדיך, את חבריך, נושקים לגילאי השישים. לחלקם כבר יש נכדים. אבל אנחנו טומנים אותך היום. לוחם צעיר, בן 22 בסך הכול. קרב סולטאן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, היה אחד הקרבות הקשים שידע צה"ל. קרב שהשאיר בליבנו פצע פתוח. צה"ל ספג אבדות רבות בקרב. ומעל הכול, הכאב על שלושת הנעדרים: זכריה, צביקה ויהודה.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
היום הזה בו אנו מביאים אותך, רב סמל זכריה באומל למנוחת עולמים, כמעט ארבעה עשורים אחרי נפילתך הוא יום בו מקיימת מדינת ישראל, את השבועה לחיילינו, בנינו ובנותינו. היום, אנחנו יכולים להעיד בפה מלא שאנו עושים הכול גם את הבלתי נתפס, וגם את הבלתי יאמן, כדי לקיים את נדרנו: להשיב את הבנים אשר לא שבו מן הקרב הביתה. היום אנו יכולים לומר, באמונה ובענווה לחיילינו בעבר, בהווה ובעתיד: לא הרפינו, ולא נרפה מהמשימה הקדושה הזו, עד שכל הבנים שנפלו על הגנת העם והארץ ישובו הביתה. לא נשקוט ולא ננוח עד שנשיב את בנינו כולם לגבולנו, ובהם חבריך לקרב: רב סמל יהודה כץ, רב סמל צביקה פלדמן, וכל חללי צה"ל והנעדרים האחרים שמקום קבורתם לא נודע.
זכריה, בני המשפחה. לפני עשר שנים בדיוק – (בחג שבועות תשס"ט) הלך לעולמו יונה באומל זכרו לברכה. יונה היה איש יקר, סמל לאומץ ולנחישות. הכרתי את יונה היטב. כולנו, הכרנו את יונה. מאז היום המר ההוא של קרב סולטאן יעקוב, יונה לא ידע מנוח ולו ליום אחד. הוא הקדיש את חייו לחיפוש מתמיד ועיקש. לא הותיר אבן על אבן, באיסוף כל פרט מידע ולו הקטן ביותר שיוביל לאיתור הנעדרים. יונה כיתת רגליו בין מנהיגים ואנשי ציבור בארץ ובעולם, עושה נפשות למען זכריה בן הזקונים שלו ושל מרים (תיבדל לחיים ארוכים). הוא לימד אותנו שיעור במסירות, בהתמדה, באהבת אב לבנו. היה לו, ליונה, מערך מודיעין שלם. הוא בנה ארכיון ענק. אני יודע, שלפני מותו כשהוא כבר על ערש דווי, אמר יונה שכשל. הוא חש אכזבה. "לא השלמתי את המשימה", אמר. "זכריה, לא חזר הביתה". יונה, היום אנחנו סוף סוף יכולים לומר לך: אתה לא זכית, אבל המשימה להביא את זכריה לקבר ישראל הושלמה.
אני רוצה להודות לצה"ל, ולכל קהילת המודיעין הישראלית שעסקו במלאכה קדושה זו. תודה מיוחדת שלוחה לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, על מחויבותו למשימה הומניטרית זו, ועל ידידותו החמה עם מדינת ישראל והעם היהודי. מעל קברו הטרי של רס"ל בכיר זכריה באומל, אני מבקש לשאת תפילה והבטחה למען כל הנעדרים והחללים שמקום קבורתם לא נודע: "ושבו מארץ אויב, ושבו בנים לגבולם". יהי זכרו ברוך."
