לאבא זוריק,
איבדתי אותך לפני שהכרתיך. נהרגת במלחמת הקוממיות, בראש מחלקתך בקרב ברמת יוחנן ואני בן 100 ימים בדיוק. ביום השלושים לנופלך הכריזו על מדינת ישראל ואני גדלתי איתה ועם אמא מימי ובהמשך עם אבא משה. ובלעדיך.
זה לא שלא היית שם בכלל. ניבטת אלינו מתמונתך ודיברנו בך תכופות אבל אי אפשר היה לדבר איתך כשהיה צריך. למשל שרציתי להחליף את שם המשפחה כדי שהילדים יפסיקו כבר לשאול איך זה שקוראים לי עוזי דיין ולאבא שלי – משה רבינוביץ. מזל שאבא משה היה שם עם אצילותו, לשכנע אותי לותר. לטיעוני ש"לאבא זוריק זה כבר לא משנה" אמר אבא משה שדווקא בגלל שזוריק איננו, זו חובת כבוד שלנו כלפיו.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
קשה יותר היה לי עם האימרה שהתנוססה בתקופה ההיא על כל כרזה וקיר: "במותם ציוו לנו את החיים". מה ציווה אותי אבא זוריק תמהתי כל פעם מחדש. רק שהגעתי לגיל מותך, 22 שנה, הבנתי שדבר לא פקדת עלי. טרוד היית בלחימה קשה, בחובתך להשלים את משימתך ולשמור על חיי חייליך.
היום שגילי פי שלושה מגילך שקפא לנצח, אני יודע שאנחנו אלה שצריכים לצוות על עצמנו את דרך חיינו. מצווים אנו על ידנו לזכור את מותכם ואת דרך חייכם ולהיות ראויים לכם. להפוך את האבדן והכאב למורשת וצו חיים לא רק לנו אלא לילדינו. יודעים אנו שגם הם יצטרכו להילחם ועלינו לעשות את כל שביכולתנו לתת להם תנאים הרבה יותר טובים משנלחמתם אתה ורעיך במלחמת העצמאות ובני דורי במלחמת יום הכיפורים.
במותכם אפשרתם לנו את החיים ומצווים אנו לחיות אותם באופן שיהיה ראוי לקרבנכם ולזכרכם. מצווה ייחודית שבינינו, בני האדם החיים על פני האדמה לבין רעינו שנפלו על האדמה מדממים ונותר רק זכרם הברוך כמורשת וצו חיים!
באהבה רבה, שלא תגיע עדיך…
בנך, עוזי.
