מדריכי התיירים מדרום אפריקה לא יורשו להיכנס לישראל

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) הכריע בימים אלו בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.2.2019 (השופט ע' שחם, עת"מ 7497-02-19) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין, בהתאמה). במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקשים נגד החלטת המשיבה 1, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) שלא ליתן למבקשים 2 ו-3 אשרת כניסה לישראל; ובנסיבות אלה מבוקש סעד זמני שיאפשר את כניסתם ארצה כבר בשלב זה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזק לייב

המבקשים 2 ו-3, אמנדה וג'ון ואן דר ואלט, הם בני זוג ואזרחי דרום אפריקה (להלן: אמנדה ו-ג'ון, בהתאמה; יכונו יחד: המבקשים). לטענתם, הם "מארגנים ומלווים רוחניים של קבוצות תיור במסעי צליינות בארץ מזה כ-30 שנה"; ובמשך השנים ליוו עשרות סיורים מאורגנים בישראל לתיירים נוצרים במקומות שנחשבים קדושים עבורם. לצורך פעילותם זו, המבקשים נהגו לשהות בישראל מספר חודשים בשנה ואף שכרו דירה בעיר ירושלים – וכל זאת כאשר באמתחתם אשרת תייר מסוג ב/2 (להלן: אשרת תייר).

בשנים 2014 ו-2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת מעמדם בישראל, וכי לא תתאפשר כניסתם לישראל לצרכי עבודה מכוח אשרת תייר. בהתאם, במהלך שנת 2015 סורבו לראשונה בקשות מצד המבקשים להארכת אשרת תייר, משום חשש להשתקעות בישראל ועבודה שלא כדין בארץ (אף שבסופו של דבר הוחלט לקבל ערר פנימי שהוגש בנדון, וניתנה למבקשים אשרת תייר לשנה נוספת). ביום 6.2.2017 נדחתה בקשה נוספת של המבקשים להאריך את אשרת התייר, וזאת מחשש להשתקעותם בישראל וכן בהינתן החשד שהם מקיימים פעילות משיחית עם קבוצות תיור יהודיות; וערר פנימי על ההחלטה נדחה ביום 28.3.2017.

ערר על החלטה אחרונה זו התקבל בפסק דין של בית הדין לעררים מיום 5.12.2017 (הדיין מ' פשיטיצקי, (ערר י-ם) 2979-17). זאת לנוכח התרשמות בית הדין לעררים כי המבקשים אינם מעוניינים להשתקע בישראל, ומאחר שלא הוכח כי הם עוסקים בפעילות מיסיונרית. בהקשר זה צוין כי במהלך 30 השנים האחרונות המבקשים נכנסו ויצאו את ישראל מספר רב של פעמים עם קבוצות של תיירים, כאשר בכל כניסה קיבלו אשרת תייר; ועוד נאמר כי משכורת המבקשים משולמת להם מחברה דרום אפריקאית. בנסיבות אלה, ציין בית הדין לעררים כי תמוה בעיניו מדוע לאחרונה החליטה המשיבה לשנות את מדיניותה בנושא. בהתאם נקבע כי אין טעם לפגוע בפרנסת המבקשים שהציגו מסמך שלפיו במהלך שנת 2018 מתוכננות להגיע לישראל 20 קבוצות תיירים, אותן ארגנו בעוד מועד, זאת בפרט בהינתן שביטול הסיורים עתיד לפגוע גם בענף התיירות בישראל – ומשכך נקבע כי על המשיבה להעניק למבקשים אשרת תייר שתאפשר את כניסתם לישראל עד לסוף אותה שנה. לצד זאת, הובהר שככל שהמבקשים יבקשו להמשיך בפעילותם גם בשנת 2019 ואילך, יהיה עליהם להגיש בקשה חדשה לקבלת אשרת עבודה כדבעי.

בהמשך לכך, הקימו המבקשים חברה ישראלית בשם אי.פי.וי. טורס בע"מ, (המבקשת 1, ולהלן: החברה), וזו הגישה ביום 6.9.2018 בקשה לקבלת היתר להעסקת עובד זר מומחה (להלן:בקשה להיתר העסקה). בקשה זו הוגשה ביחס לאמנדה בלבד, תוך שצוין כי היא משמשת כדירקטורית בחברה ו"אחראית על כל התחום הלוגיסטי והניהול של החברה, החל מגיוס קבוצות תיירים ועד למציאת מורי דרך מוסמכים אשר ילוו את הקבוצות כאן בישראל"; וכן צוין כי החברה מעוניינת להעסיק את אמנדה כ"מנכ"ל החברה בישראל". בהחלטתה מיום 6.1.2019 דחתה המשיבה את הבקשה להיתר העסקה, בהתחשב בעמדת משרד התיירות (המשיב 2, ולהלן: משרד התיירות) כי אין מקום להמליץ על מתן היתר לחברה להעסיק את אמנדה "לאור העובדה כי ישנם ישראלים שיכולים לבצע עבודה זו". המלצה זו התקבלה על דעת הוועדה המייעצת לבחינת בקשות להעסקת עובדים זרים, שאומצה כאמור על ידי המשיבה. החלטה זו היא שעומדת במוקד הערעור והבקשה למתן סעד זמני שבצדו.

המבקשים מיאנו להשלים עם ההחלטה לדחות את הבקשה להיתר העסקה והגישו עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, שבה נתבקש צו שיורה למשיבה להעניק לחברה היתר להעסקת המבקשים – וזאת אף שהבקשה להיתר העסקה התייחסה רק לאמנדה (עת"מ 7497-02-19). בית המשפט דחה את העתירה תוך שנקבע כי "אין בעתירה טענות או תשתית המלמדת כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, במידה העשויה להצדיק התערבות בה" וכי "לא נסתרה קביעת משרד התיירות, כי ישראלים יכולים למלא את תפקיד מנכ"ל החברה". בהקשר זה צוין כי טענות המבקשים בעתירה לעניין כישוריה הייחודיים של אמנדה בליווי רוחני של קבוצות, אינם מצדיקים התערבות בהחלטה בדבר מתן היתר להעסקתה כמנכ"ל החברה; זאת בפרט מקום שטענות אלה לא קיבלו ביטוי בבקשה להיתר העסקה, ובהינתן שהמבקשים לא ביססו מומחיות ייחודית שאינה בנמצא בישראל, בהתייחס לתפקיד מנכ"ל החברה. ועוד נאמר אגב כך, כי אין דמיון של ממש בין החריג הקבוע בדין שלפיו "רועים רוחניים" רשאים לקיים הדרכות בישראל אף שאינם מורי דרך ישראליים, לנסיבות המקרה כפי שתוארו על ידי המבקשים בעתירתם; וממילא הבקשה להיתר העסקה סבה על הבקשה להעסיק את אמנדה כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

לצד דברים אלה צוין כי לנוכח השתלשלות האירועים עד כה, העובדה שהמבקשים ארגנו קבוצות סיורים לשנת 2019 בהסתמך על ההנחה שהמשיבה תקבל את הבקשה להיתר העסקה, אינה יכולה להעמיד להם טענה להסתמכות סבירה המזכה אותם בסעד כלשהו. נוסף לזאת, נדחו טענות המבקשים כלפי המדיניות "החדשה" של המשיבה ביחס אליהם; ובהקשר זה נאמר כי לא נסתרה טענת המשיבה שלפיה אין מדובר בשינוי מדיניות כי אם באכיפת הדין הקיים המחייב מתן אשרת עבודה לנתינים זרים המבקשים לעבוד בישראל.

לטענת המבקשים הם הסתמכו על קביעות בית הדין לעררים, ועל כן ארגנו קבוצות תיירים להדרכה לשנת 2019 – ואלה שילמו זה מכבר ואף נקבעו להם סידורי לינה והסעה מלאים. בנסיבות אלה, מבוקש כי יינתן סעד זמני לתקופת הערעור שיאפשר את כניסתם של המבקשים לישראל באשרת תייר והמשך ליווי הקבוצות. במישור מאזן הנוחות נטען כי דחיית הבקשה תוביל לביטול הסיורים שנקבעו, והדבר יסב למבקשים נזק כספי וכן יפגע בשמם הטוב; בעוד קבלת הבקשה אינה נושאת בצדה נזק כלשהו, שכן המבקשים מלווים תיירים כשברשותם אשרת תייר מזה 30 שנה. כן נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, בין היתר בהתחשב בכך שפסק הדין מתעלם מהליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים. בהקשר זה מציינים המבקשים כי בניגוד לקביעת בית משפט לעניינים מנהליים שלפיה המשיבה לא שינתה את מדיניותה אלא רק אכפה את הדין הקיים – בפסק הדין של בית הדין לעררים נקבע במפורש כי המשיבה שינתה את מדיניותה ביחס למבקשים.

המשיבים מצידם עומדים על כך שמאחר שבנקודת הזמן הנוכחית המבקשים אינם שוהים בישראל, בקשתם לקבל אשרת תייר עד להכרעה בערעור אינה אלא בקשה למתן צו עשה שיביא לשינוי המצב הקיים – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לצד זאת, נטען גם כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן עובר לתיאום הסיורים לשנת 2019 היה ידוע להם כי עליהם לקבל אשרה כנדרש; ובהתאם, טענת ההסתמכות של המבקשים על כך שהם יקבלו היתר העסקה אינה במקומה. המשיבים מוסיפים כי סיכויי הערעור נמוכים, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבה לדחות את הבקשה להיתר העסקה, בפרט בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניינים כגון אלה; והדברים אמורים במיוחד משההחלטה התקבלה על יסוד המלצת משרד התיירות שלפיה ישנם ישראלים שיכולים לבצע את העבודה הנדרשת על ידי החברה. זאת ועוד. המשיבים סומכים ידיהם על קביעות פסק הדין ומדגישים כי הבקשה להיתר העסקה הוגשה עבור אמנדה בלבד ולא עבור ג'ון, וכי זו סבה על כך שאמנדה תועסק כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

על המבקש סעד זמני בערעור מכוח סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, להראות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" שלפיו ככל שאחד השיקולים נוטה לטובת המבקש, כך ניתן להקל בדרישה האחרת – תוך שהבכורה ניתנת ל"מאזן הנוחות" (ראו:עע"מ 3312/18 אשל עכו-זהר נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, פסקה 8 (24.5.2018); עע"מ 1113/18 ‏חנן נ' מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים‏, פסקה 9 (29.3.2018)). לאחר עיון בטענות הצדדים הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות שבהן המבקשים אינם שוהים כעת בישראל, הסעד שבמוקד הבקשה הוא למעשה סעד מסוג צו עשה שיוביל לשינוי המצב הקיים ויאפשר למבקשים להיכנס לישראל כבר עתה לצורך ליווי קבוצות תיירים. הלכה היא שסעד שכזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, אלא בנסיבות חריגות בלבד – ולא נמצא על ידי בית המשפט העליון הצדקה לחרוג מן הכלל בנסיבות המקרה (ראו והשוו: עע"מ 2342/19פלוני נ' משטרת ישראל – מחוז ש"י, פסקה 2 (3.4.2019); עע"מ 7057/14 ולצ'ר נ' מנהל האוכלוסין-משרד הפנים, פסקה 11 (12.1.2015)). והדברים אמורים במיוחד שעה שלנתין זר אין זכות קנויה להיכנס לישראל, לא כל שכן לעבוד בישראל, ולמדינה נתון מכוח עיקרון הריבונות שיקול דעת רחב ביחס לבאים בשעריה.

מעבר לכך, בית המשפט העליון גם לא מצא כי יש בנזק הנטען בבקשה משום הצדקה להעתר לה. ביטול סיורים שנקבעו מראש (ככל שהדבר אכן אירע או יארע) נושא בקרבו מטבע הדברים פגיעה כלכלית למבקשים, ולא מן הנמנע כי לביטולים כאלה נודעת השלכה על המוניטין שצברו המבקשים לאורך השנים. אולם בנסיבות העניין ספק אם מדובר ב"נזקים" שיש להביאם בחשבון, שכן למן שנת 2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת כניסתם לישראל לצרכי עבודה – ודומה כי אין למבקשים להלין אלא על עצמם אם הוסיפו לקבוע סיורים לשנת 2019, בלא שניתנו להם אשרות כניסה לישראל לצורך כך ואף לאחר שנדחו בקשות שהגישו בנדון. יצוין בהקשר זה כי ייתכן שהמבקשים הותירו את הסיורים העתידיים על כנם על מנת שהדבר יהווה שיקול "לטובת" מתן אשרות כניסה זמניות, כשם שניתנו להם בעבר – אך מובן כי שיקול מעין זה אינו יכול להיזקף לזכותם. על כל פנים, אף אם היה מקום להתחשב בנזקים הנטענים, נראה כי לא מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי. משאלה פני הדברים, שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.