משתפים וכואבים: איתם תמיר בן ה-10 איבד את חייו והרשת סוערת

מותו הכל כך טרגי של איתם תמיר ז"ל, הילד בן ה-10 שנהרג ביום שלישי לאחר שנפל מהקומה השישית בביתו שברחוב הנחשול ביבנה, ממשיך להסעיר את תלמידי כיתתו בבית הספר לאומניות בו למד, הורי התלמידים, תושבי העיר והמדינה כולה.

ככל שחולף הזמן מתחילה להתבהר התמונה הכוללת שהובילה למותו המצער של איתם, אך מאז האירוע החלה חרושת שמועות על חרם כיתתי, מקרה שחווה בדרכו הביתה מבית הספר, מכתב שהשאיר ודברים נוספים שהתפרסמו ברשתות החברתיות וגם בכלי תקשורת שונים.

יש לציין כי במשטרה טרם קבעו באופן ודאי את נסיבות מותו ומבהירים שפרסומים שאינם התקבלו מגורמים רשמיים הינם חסרי בסיס ועל אחריות המפרסם.

רונית הראל, מנהלת בית הספר בו למד איתם ז"ל סיפרה כי "מדובר בילד נעים הליכות, מנומס ונבון. אהוב מאוד על התלמידים וצוות בית הספר. קשה מאוד המחשבה שלא נפגוש אותו יותר בין כותלי בית הספר. אנחנו עסוקים בהתמודדות וליווי התלמידים יחד עם ההורים ועוזרים להם להתמודד עם הטרגדיה הנוראה שפקדה אותנו. צוותים טיפוליים מקצועיים מלווים אותנו בהתמודדות ומסייעים לנו".

בנוסף לגל השמועות, נאלצים בני המשפחה וחבריו הקרובים של איתם להתמודד גם עם התמונות והסרטונים שהופצו, בהם נראה אחרי הנפילה, כשהוא שוכב על הקרקע ובמצב אנוש בחצר הבניין.

מטעם משפחתו של איתם תמיר ז"ל נמסר: "אנו, משפחת תמיר מעריכים ומודים לקהל המנחמים הרב אשר פוקד את ביתנו בימים האחרונים ונרתם לסייע ולהביע את תנחומיו. אנו מבקשים, בשעה קשה זו, לשמור על פרטיותנו ולכבד את זכרו של בננו, איתם ז"ל מבלי להתייחס לשמועות ולפרסומים באמצעי המדיה השונים. אנו שולחים את הערכתנו הרבה לכל הדורשים בשלומנו."

בלי כל קשר לנסיבות מותו של איתם ז"ל, רבים שחוו בעברם חרם קבוצתי, חשו רצון לשתף את תחושותיהם, ופוסטים רבים בנושא נכתבו ברשתות החברתיות.

שלי מרקוס כתבה בעמוד הפייסבוק שלה, "אני הייתי איתם תמיר מכיתה א עד כיתה ו, לסירוגין. הייתי הילדה המוחרמת, מתי שהתחשק להן, בלחיצת כפתור. וזה לפני עידן הרשתות החברתיות וקבוצות השנאה בוואטסאפ. ילדים זה דבר אכזרי, זו האמת המרה שחוויתי בשנות ילדותי."

בהמשך היא מוסיפה, "אני הייתי איתם תמיר ושרדתי כדי לספר. לספר לכם שילדים זה דבר אכזרי. שזה סיפור חיי, שאף פעם לא תהיה לי חברה טובה, שלעולם לא אתמסר כל כולי לקשר, שלא אבטח, שהילדה הזאת חיה בי בפנים. גם היום כשאני אישה שסלחה, שגדלה, שמקבלת את עצמה באהבה מאירה וגדולה, שאפשר כבר לראות אותה מחייכת בתמונות."

שלי אמרה בסיום כי "היה לי קשה לישון אתמול בלילה, לחשוב על הילד הזה שהעדיף מוות על מציאות חייו, לחשוב על אמא שלו ועל אבא שלו. לדעת שגם הוא מתפלל בלילה שזה ייפסק. יש לי הרבה מה להגיד על הילדים המחרימים, על ההורים שלהם, על מערכת החינוך ועלינו כחברה, אבל היום אני רק חושבת על איתם תמיר ואיך הייתי מחבקת אותו חזק ולוחשת לו באוזן מילים טובות טובות, לו רק יכולתי."

נלי תורג'מן כתבה אף היא על התמודדות שלה כשהוחרמה בבית הספר בו למדה, "חרם? לא בבית ספרנו! הילדה הזאת. הילדה היפה הזאת. גם היא היתה מוחרמת…הילדים בבית הספר יד יצחק בקרית גת החליטו שהיא מכוערת. אז שאף אחד לא ידבר איתה. ואפשר גם להרביץ לה מדי פעם להציק, אפשר גם להרביץ לה כולם ביחד במעגל בתורות… אפשר לכנות בשמות לנדות להשפיל. אבל הילדה הזאת היא עוף החול… היא קמה ועלתה והתחזקה והנהיגה ועזרה לכל המנודים לכל החלשים ומעולם ולעולם לא מכופפת את האמת שלה רק בשביל להשתייך לקבוצה. הילדה הזו היא אני."

עופר מלמד שחווה אף הוא חרם כפי שהוא מספר כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "זה קרה לי כשהייתי ילד, עשו עליי חרם. אני זוכר הכול. זוכר איך אני יורד לרכב על אופניים
ו4 ילדים חוסמים אותי ולא נותנים לי להמשיך לנסוע. אני זוכר השמצות בכיתה ב׳ ג וד הייתי סביב גיל 9-10 אני זוכר שמהבושה לא סיפרתי להוריי. היה לי מאוד קשה. ועצוב."

"אתמול נכחתי בלוויה של הילד בן ה 10 ומאז הלב לא מרפה והזיכרונות מהדהדים" מוסיף מלמד, "משתתף בצער העמוק והבלתי נתפס של חברי היקר והמשפחה הכואבת, ליבי נמצא איתם".