פסק דין חריג: ביה"ח רמב"ם יפצה בלמעלה ממיליון שקלים משפחת חולה שנפל במחלקה וכתוצאה מכך נפטר. בית המשפט מתח ביקורת קשה על בית החולים בשל אי-הקפדתו על נהלים בכל הנוגע לחולים המועדים לנפילות. את התביעה הגיש בשם משפחתו של המנוח עוה"ד מאור גלבוע, והיא נדונה בבית משפט השלום ברמלה בפני כבוד השופט מנחם מזרחי.
על פי התביעה, בדצמבר 2013, הגיע המנוח (71), נכה מערכת הביטחון, אשר סבל ממחלות רקע שונות, לאישפוז בבית החולים רמב"ם עקב קשיי נשימה.
בתביעה נטען כי הצוות הרפואי רשם לו טיפול במדללי דם, ונקבע כי רמת הסיכון שלו לנפילה היא הגבוהה ביותר (דרגה 3), על פי סיווג שקבע בית החולים עצמו. בשל השילוב המסוכן של סכנת נפילה וטיפול במדללי דם, על הצוות הרפואי ברמב"ם היה לנקוט באמצעים שונים שהיה בהם כדי למנוע את נפילת המנוח ולעדכן את המשפחה על הסיכון האמור.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
על פי פסק הדין, צוות בית החולים לא טרח לעדכן את בני המשפחה, שלא משו ממיטתו, בדבר הסיכון הגבוה לנפילתו.
וכך, בעוד בנו יושב לידו בחדר, קם הגבר לשירותים, ובדרכו לשם – נפל ארצה בעוצמה ונחבל בראשו. חרף הוראה לביצוע בדיקת CT למנוח, בדיקה זו, ובדיקת נוירולוג, נערכו רק כשעתיים לאחר נפילתו, ובשלב זה כבר פשה שטף דם מסיבי בראשו, וגרם לו לנזק בלתי הפיך. לאחר מספר שעות הלך המנוח לעולמו, חרף מאמצי הרופאים להצילו.
בפסק דינו, מותח השופט ביקורת חריפה על הצוות הרפואי ברמב"ם, ובין השאר מצטט מעדות מנהל המחלקה בה אושפז המנוח וקובע: "אם זוהי רוח המפקד, קל להבין איזו אווירת עבודה שררה במחלקה בכל הקשור לאבחון הסיכון לנפילה בכלל ולנפילת המנוח בפרט"
כמו כן נזף כבוד השופט מזרחי ברמב"ם על טענות סותרות בכתב הגנתה. רמב"ם טענה כי המנוח היה עצמאי ולא נמצא בסכנת נפילה, ומאידך – שלמשפחה יש אשם תורם במותו, מאחר שידעה לכאורה על הסיכון לנפילתו.
השופט קיבל את טענת בני המשפחה, כי הצוות הרפואי לא יידע אותם בסיכון לנפילת יקירם, והתרעם על כך שבית החולים קבע נהלים למניעת נפילות, אך התכחש לתוקפם, ולא דאג לאמצעים פשוטים ביותר למניעת נפילות של מטופלים.
בנוסף, קבע ביהמ"ש כי אי החשת המנוח ל-CT חרצה למעשה את גורלו.
לבסוף פסק השופט מזרחי פיצויים חסרי תקדים לחולה במצבו של המנוח, בסך של 1,081,119 כולל הוצאות משפט.
בגיליון הרפואי של המנוח שהובא על ידי התביעה, נכתב מספר שעות לאחר הגעת המנוח לבית החולים: "סיכון נפילה 3!!! משפחה מסכימה לקשירה. החולה מבולבל, מתחילת הלילה קשור למיטתו, אינו משתף פעולה, באי שקט… מצב הכרה: מבולבל… רמת סיכון בסיסית, יש נטייה שייצא מהמחלקה על דעת עצמו, זקוק לדפנות מיטה".
כמו כן נרשם בהמשך ע"י הצוות הרפואי: "אזכורים קבועים סיכון נפילה 3, משפחה מסכימה לקשירה, החולה ידוע כסובל מהלם קרב, נא להימנע מקשירה ככל האפשר…החולה בהכרה מלאה, עצמאי ומשתף פעולה", נכתב בגיליון הרפואי.
אך בעת שבנו של הגבר שהה בחדרו, ירד הגבר ממיטתו כדי להתפנות לשירותים. בדרכו לשם, נפל הגבר בעוצמה ארצה ונחבל בראש ובמרפק. בנו מיהר לעברו וצעק לעזרה.
במסגרת עדותו תיאר הבן את הנפילה כחבטה עצומה, לפי החבורה שהיתה בראשו של האב ועוצמת הרעש של המכה. הבן תיאר כיצד צרח לעזרה, ושניים-שלושה אנשים הגיעו והרימו את האב למיטה.
"במסמכי הנתבעת אובחן המנוח כבעל סיכון לנפילה ברמה 3", קבע כבוד השופט מנחם מזרחי מבית משפט השלום ברמלה שדן בתיק. "מדובר ברמת סיכון הגבוהה ביותר האפשרית, לפי סיווג שאותו יצרה הנתבעת בעצמה. למרות שעדי הנתבעת התנערו מנוהל העבודה וממשמעות דרגת הסיווג, הנתבעת בסיכומיה ציינה כי אכן 'נעשתה למנוח הערכת סיכון נכונה'".
עוד קבע השופט, כי בבי"ח רמב"ם לא הציגו כראיות מטעמם את טופס פעולת הסיווג של המנוח, לפי הקריטריונים שנוסחו בנוהל מטעם בית החולים ושעל פיו הוא פועל. "לבית המשפט הגישה הנתבעת טופס ריק, כדוגמה בלבד", פסק השופט. "לעניין זה יש חשיבות רבה, משום שחסר ראייתי שכזה רובץ אך לפתחה של הנתבעת, שכשלה להציג את המסמכים הרלוונטיים".
בנוסף קבע השופט, כי מדובר במנוח שביחס אליו יש לנקוט בזהירות יתרה, כפולה ומכופלת, למניעת נפילתו בעת האשפוז – כפי שאכן נקטה הנתבעת, בקשירתו ובהרמת דפנות המיטה. זאת, משום שהמנוח טופל בנוגדי קרישה, וכל נפילה עלולה להוביל לדמם מאסיבי – ולמוות.
בפסק הדין צוין כי הנתבעת בסיכומיה הרבתה להפנות אל הדוחות הסוציאליים, והדגישה את הרישום לפיו המנוח היה עצמאי ובמצב הכרה מלאה. "אכן לא דובר על מאושפז מחוסר הכרה, אולם דווקא נתון זה, כשמצטרף לסיכון הגבוה לנפילה, הוא זה שמוביל לחשש שמא יקום המנוח, יהלך בחדרו יפול ארצה וייחבל", קבע השופט.
השופט קבע כי בין הצדדים אמנם נפלה מחלוקת ביחס לסיבת הבלבול של המנוח בטרם נפילתו, אך "בסופו של יום הבלבול עצמו עלול להוביל לנפילה".
עוד קבע השופט, כי הנתבעת בסיכומיה הפנתה לעדות בנו של המנוח, כדי להמחיש עד כמה היה המנוח עצמאי בהתנהלותו. "לא היה כל צורך להשגיח על המנוח שהיה עצמאי לחלוטין, לכן נפילתו היתה בלתי צפויה ולא ניתן היה למנעה", טענו בביה"ח.
לעניין זה קבע השופט, כי אם זוהי מסקנת הנתבעת, הרי שמובנית בה ההודאה הברורה, שהסיווג שסיווגה את המנוח כבעל סיכון לנפילה, היה סיווג שגוי.
שנית קבע השופט, אם אכן המנוח היה עצמאי בהתנהלותו, הרי שאין בכך כדי לשלול את עצם קיומה של הסכנה לנפילה. "סכנה לנפילה לחוד ועצמאות לחוד", פסק השופט.
עוד קבע השופט, כי מטענת הנתבעת עולה השאלה, האם היא אמורה להגיע למסקנה בדבר רמת סיכון לנפילת המנוח נוכח עדות בנו, או שמא עליה להגיע למסקנותיה תוך שימוש בכלים רפואיים מקצועיים יותר? ולבסוף קבע השופט, כי טענת הנתבעת לעצמאותו של המנוח – ולפיכך לכך שלא היה בסכנת נפילה – סותרת טענה אחרת של הנתבעת: מחד, הטענה כי המנוח עצמאי ולא היה נתון בסיכון מפני נפילה. מאידך, הטענה כי המשפחה יודעה בידי צוות הנתבעת אודות הסכנה לנפילתו, הסכימה לקשירה ולכן יש לה אחריות לנפילה בהעדר השגחה עליו.
"אם אין סיכון לנפילה והמנוח עצמאי – מדוע יש צורך ליידע את המשפחה ולבקש רשות לקשירה?", פסק השופט.
בית המשפט קיבל את טענת הבן, שהעיד כי הופתע מאד מנפילת האב ומעוצמת הנפילה: "שהרי כאשר אביו קם מהמיטה וניגש אל חדר השירותים, הבן כלל לא הסב מבטו לעברו ולא חשש מנפילה", קבע השופט. "העובדה שהבן המסור, שיחד עם שאר בני המשפחה לא מש ממיטת חוליו של המנוח למעט בשעת לילה, לא צפה את הנפילה – מדברת בעד עצמה. עובדה זו תומכת במסקנה כי הצוות הרפואי כלל לא יידע את בני המשפחה אודות סכנת הנפילה של המנוח. אין לראות בהם כמי שנטלו על עצמם אחריות מסוימת לשלומו – אחריות שיכולה היתה לקום, אילו היו מיודעים אודות הסכנה ונוטלים אחריות כזרועם הארוכה של הצוות הרפואי".
מי שהגיעה לעזרה לאחר צעקות הבן עם נפילת אביו, היתה אחות. בין היתר היא דיווחה ברישומיה אודות הנפילה כי הוזמן CT מוח. בעדותה בבית המשפט העידה האחות, כי היה צורך לערוך למנוח אומדן מסוכנות לנפילה, וזאת פעם בכל משמרת מחדש. תחילה העידה שאכן פעלה כך, לפי הנוהל. לאחר מכן לא זכרה אם פעלה כך, ולא היתה בטוחה שכך היו פני הדברים. "באופן מוזר, לא ניתן למצוא את המסמך או המסמכים המתעדים את ביצוע האומדנים שנערכו למנוח עצמו", קבע השופט.
עוד עולה מעדות האחות, כי קיימים אמצעים שונים שבכוחם להפחית את רמת הסיכון לנפילה שאותם אף פירטה – "אולם לא הוצגה ראייה כתובה, המלמדת כי אכן המשפחה עברה תדרוך, כי הוצגו בפניה הסיכונים, כי הובהרו אפשרויות מניעת הסיכונים וכיו"ב", קבע השופט.
לפיכך קבע השופט, כי קיימת חובת זהירות קונקרטית "שאותה הפר בי"ח רמב"ם ברשלנותו". עוד קבע, כי "ביה"ח יכול וצריך היה לפעול כבי"ח סביר, ואם היה נוקט באמצעי זהירות בסיסיים ביותר, סביר להניח שהיתה נמנעת נפילת המנוח, ונמנעים החבלה ומותו".
כך למשל, קבע השופט כי היה צריך דבר ראשון ליידע את המשפחה בדבר סכנת הנפילה, להתקין מעקה ברזל לאורך הקיר ממיטות האשפוז עד לחדר המקלחת והשירותים, לספק אפשרות להזעיק איש צוות רפואי בכל פעם שהמנוח יצטרך לגשת לשירותים, להרים את דפנות המיטה ועוד.
"אך בהיעדר נוהל עבודה ברור, נקבע למרבה הצער בביה"ח נוהג עבודה נזיל בעל שוליים דקים, שלא העניק מענה לסיכון לנפילת המנוח ולתוצאה החמורה", פסק השופט.
גם באשר לאופן הטיפול במנוח לאחר פציעתו מתח השופט ביקורת, וקבע כי היה כאן כשל. "הרופאה אמנם מיהרה להזמין בדיקת CT עקב החבלה בראש מעוצמת הנפילה, אך למרבה הצער – איש לא וידא כי הבדיקה תתבצע במהירות המיידית, ולא הוברר די הצורך מדוע כך היו פני הדברים", קבע השופט. "אין להבין מדוע בשלב זה לא הזעיקה הרופאה נוירולוג לבדיקת המנוח, ואף לא התייעצה עם נוירולוג, ולו טלפונית. אין להבין מדוע לא החשידה הסיטואציה כי הנפילה, המכה החזקה בראש וסכנת הדימום המוחי נוכח תחלואיו הקשים של המנוח ותרופות נוגדות קרישה שהוא נוטל, עלולות להוביל למותו. מדוע לא התקבלה החלטה להצמיד למנוח השגחה רפואית צמודה, להחישו ל-CT ולא להותירו במחלקה כאילו לא אירע דבר".
"בשעה 21:00 אירעה הנפילה של המנוח, שאמורה היתה להדליק נורות אדומות בוהקות, ולהקים חשד לדימום תוך גולגולתי מסכן חיים", קבע השופט. "הוזמנה בדיקת CT דחופה, אך היא לא בוצעה עד התדרדרותו ההכרתית של המנוח בשעה 22:30, שאז כבר אין טעם רפואי לערוך אותה אלא להבהילו לחדר ניתוח. היש עוד צורך להוסיף התפלפלות נוכח טווח שעות שכזה?". כך, ב-1.1.14 בשעה 23:20 הובהל המנוח לחדר ניתוח, לניתוח לניקוז הדימום, שבמהלכו התפתחה בצקת מוחית. באותו היום המנוח נפטר.
בנוסף קבע השופט, כי צוות בית החולים רמב"ם מתנער מהנוהל שלו עצמו לסיווג הסיכון לנפילה. כך למשל העידה אחות אחראית במחלקה של בית החולים: "שלא ישמעו אותי בארגון שאני נמצאת בו, אבל אני חושבת שאומדן הסיכון של ביה"ח לא מספיק, הוא לא נכון, הייתי משנה אותו… האומדן הזה לא משקף בעצם את הסיכון האמיתי של המטופלים".
עוד מתח בית המשפט ביקורת חסרת תקדים על מנהל המחלקה הפנימית שבה אושפז המנוח, שהתנער אף הוא מהנוהל של בית חולים רמב"ם לאומדן הסיכון לנפילה. "מנהל המחלקה התנער לחלוטין מנוהל העבודה הקיים בבי"ח רמב"ם – במחלקה שלו – והמיר אותו במבחן בודד", קבע השופט. "כך אמר מנהל המחלה: 'מה שאנחנו צריכים זה שיקול דעת, אין לנו שום מדד או שום דבר שנסתמך עליו. אנחנו חייבים להסתמך על שיקול דעת ובנוסף עשינו לנו כל מיני נהלים פנימיים… היה לנו נוהל פנימי שהוא לא כתוב…שהיה חסר משמעות'".
"והנה", קבע השופט, "למרות שלדבריו זהו נוהל חסר משמעות, הנתבעת ממשיכה לעבוד לפיו, בהסבר כי פשוט אף אחד לא מצא מדד טוב יותר. אם זוהי רוח המפקד, קל להבין איזו אווירת עבודה שררה במחלקה בכל הקשור לאבחון הסיכון לנפילה בכלל ולנפילת המנוח בפרט".
השופט קבע, כי הצוות הרפואי יכול וצריך היה לצפות נפילה אפשרית של המנוח – בין היתר עקב מצבי בלבול שבהם היה ואשר תועדו במסמכים הרפואיים, עקב סיווגו בדרגת נפילה הגבוהה ביותר, לאור הקביעה של הצוות הרפואי כי הוא זקוק לדפנות מיטה ועוד.
לתביעת המשפחה צורפה חוות דעת רפואית של ד"ר רוטמן זידמונד, מומחה לנוירוכירורגיה, אשר קבע בין היתר כי על הצוות הרפואי ברמב"ם היה להפסיק את הטיפול בתרופות מדללות דם שנתנו למנוח, בשל הסיכון הממשי לנפילה. עוד קבע המומחה, כי בדיקת ה-CT שבוצעה אחרי יותר משעתיים היתה מאוחרת מדי, והיא גרמה לחוסר יכולת להציל את חייו. כך, לקביעת המומחה, גם יתרת המאמצים הרפואיים הגיעו באיחור, בשלב שבו לא ניתן היה להציל את חיי המנוח.
"אני קובע כי הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המנוח. ברשלנותה היא הפרה חובה זו, בכך גרמה למותו ולפיכך עליה לשאת בזנקים שנבעו ממוות זה", קבע השופט.
בפירוט הנזקים נטען לנזק לא ממוני למנוח של כאב, סבל ואובדן של 15 שנות חיים, בהתאם לנתונים סטטיסטיים, וכן לנזק ממוני של הפסדי הכנסה – קצבה חודשית לאלמנה, שנבעה מזכאות המנוח, קצבת זקנה ותגמולים מאגף השיקום. לאור כל זאת, פסק בית המשפט כי על המדינה ומשרד הבריאות לשלם למשפחת המנוח פיצוי בסך 850,056 שקלים, בתוספת הוצאות משפט בסך 222,312 שקלים. סך הפיצוי: 1,072,368 שקלים.
