רויטל משחזרת: 7 דקות של תופת, גיהנום ותפילות. 7 דקות שהיו נצח

רויטל כהן מחנכת מבאר שבע חוותה ביום רביעי האחרון עם בני משפחתה אירוע טראומטי, מבהיל ומלחיץ שלמרבה המזל הסתיים בשלום. "עדיין נסערת מאתמול ,יום רביעי חול המועד סוכות. היום מצליחה קצת להתאושש מהטראומה ולכתוב,לשתף ולהזהיר…" כתבה רויטל בפייסבוק.

רויטל משחזרת את האירוע שהחל בנסיעה שגרתית לכותל לירושלים, כשבעלה לצידה, נוהג ברכב וחמשת ילדיהם הקטנים במושב האחורי של הרכב. "אני בעלי וחמישה ילדים קטנים ברכב בדרכנו לירושלים-עיר הקודש, העיר שלנו, הארץ שלנו, הביטחון שלנו!!! כי מה יותר מזה? הרי לא צריך לחשוש כמו כל תושב ארצישראלי גאה. יוצאים לביקור בכותל בחג סוכות."

רויטל מספרת, "מפעילים וויז שמכוון אותנו מבאר שבע דרך בית שמש, ביתר עילית. כביש המנהרות…עד כאן הגיוני…כמו כל נהג זהיר ובטוח. כמו כל משפחה ישראלית רגילה שרוצה להעביר עוד יום חופשה עם המשפחה. מגיעים לכניסה לירושלים מכיוון ארמון הנציב ומשם למזרח ירושלים כשהכתובת מבחינתנו היא הכותל…הוויז מראה 4 דקות נסיעה (מה שמרגיע את בעלי ואותי) ולא מראה על שום שינוי מסלול….ואז נכנסים ליישוב "סילוואן" (כשמבחינתינו הוויז מוליך אותנו לכותל…)סימטאות צרות, אין אפשרות לזוז ימין או שמאל…הכל מסביבנו מלחיץ אבל אמורות לחלוף 4 דקות והנה נגיע לכותל…. אז זהו שלא…." משחזרת רויטל את רגעי האימה.

שכונת סילוואן – גוגל מפות

"כאן מתחילה הזוועה, הוויז, כשאנחנו באמצע הכפר…משתנה ומראה על 27 דקות נסיעה כשאין אפשרות רוורס בכלל!!! נכנסים ללב ליבו של הכפר חמישה ילדים קטנטנים..אני בעלי ….משאית ענקית של זבל חוסמת אותנו קדימה…רכבים חוסמים אותנו מאחור ואז מתחילה אינתיפאדת אבנים עלינו. על הרכב שלנו על השמשות האחוריות. על הגג של הרכב. על הפח הקדמי…מיד הבנו שאנחנו באמצע התופת….הילדים מתחילים לצרוח.. להשתולל..לבכות..אין צורך להוסיף בתיאור של המרחש בתוך הקופסת פח שנקראת רכב…" מספרת רויטל.

כשהבינו כי לא יוכלו להיחלץ מהמקום ללא סיוע החליט אלי, בעלה של רויטל לדווח על המקרה למשטרה, "בעלי מתעשת מיד. עוצר את הוויז מחייג 100 וגם אני מחייגת במקביל…כדי לגבות אותו….מוקדני המשטרה האלופים מנסים להבין איפה בדיוק אנחנו ממוקמים. ומה לפנינו או אחרינו כדי להגיע אלינו." משחזרת רויטל, "מיותר לציין שראינו רק שחור בעיניים…והכל היה כתוב בערבית…חנויות..רחובות הכל…מלבד צבעי כיפות המסגדים שהצלחנו להגיד שעומדים מול עינינו לא ראינו כלום…"

"מוקדני המשטרה איתנו על הקו מדגישים לא לנתק את הניידים כדי לאתר אותנו ואנחנו חסומים בתוך התופת בידיעה שאין לנו סיכוי לצאת מזה בשלום.. כל הילדים מתכופפים חגורים ברכב עם ידיים על הראש בהנחייה שלנו כדי להגן על גופם…והקטנציק שצורח שנוציא אותו מהכסא שלו ומהחגורות… איכשהו בדרך נס ורק בדרך נס בעלי מצליח לעלות על מדרכה קדימה אחורה מספר פעמים ולפרסס בהנחיית השוטרים על הקו…" מספרת רויטל.

"7 דקות של תופת. 7 דקות של גיהנום. 7 דקות של תפילות. 7 דקות שהיו נצח." מספר רויטל את התחושות שעברו על המשפחה באותן דקות מורטות עצבים. "עלינו בהנחיית השוטרים במעלה הרחוב. לשם הצליחו להגיע חיילי מג"ב מדהימים בליווי שוטר ממשטרת ישראל שהיו בשבילנו באותו הרגע המלאכים , המלאכים שלנו- מדינת ישראל. שהרגיעו את ילדיי. נתנו בקבוקי מים לכולם וכמובן שהגנו על הרכב שלנו בנשקם הפרטי כמו גיבורי -על (בהגדרת הילדים!)" מציינת רויטל בהתרגשות.

לאחר שעברה על המשפחה חוויה כל כך טראומטית ומבהילה תוהה רויטל "האם אנחנו-אזרחי ישראל בעלי תעודת זהות כחולה צריכים לחשוש במדינה שלנו? בארץ שלנו? בעיר שלנו????? איך יכולה להיות מציאות כזו? איך יכול להיות שהילדים שלי ספוגי טראומה מנסיעה פשוטה לירושלים, לכותל? האם פגיעת ערבים בי, בילדים שלי בבעלי, במדינה שלנו זה דבר שיכול להתרחש?? ברור לכל מי שקורא כאן את הפוסט שהסיפור שלנו יכל להסתיים אחרת………." ציינה רויטל והודתה לכוחות שסייעו להם להיחלץ בשלום, "תודה למשטרת ישראל מלאכים בכחול. ולחיילי משמר הגבול על הביטחון בתוך כל התופת. ותודה לוויז…שאיכזב אותנו הפעם בגדול….."