בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשה לעיכוב מכירת דירת המגורים של המבקשת במסגרת הליך פשיטת הרגל שמתנהל נגדה, עד להכרעה בערעורים שבכותרת. בית המשפט העליון ציין כבר בפתח החלטתו, כי הבקשה מהווה נדבך נוסף במסכת ניסיונות מצד המבקשת למנוע את מימוש הנכס המדובר, ומשכך תיאור העובדות הובא להלן בקיצור נמרץ.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20
מאז שנת 2012 מתנהל נגד המבקשת הליך פשיטת רגל (פש"ר 49809-09-12); במסגרתו הוכרזה המבקשת פושטת רגל, והמשיב 1 מונה לנאמן על נכסיה (להלן: הנאמן). במהלך ההליך, אושרו תביעות חוב בשיעור של כ-1.2 מיליון ש"ח והתקבלה בקשת הנאמן למימוש זכויות המבקשת בדירת המגורים שלה במודיעין (החלטות מימים 4.12.2017 ו-6.12.2017, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ; להלן: הדירה). ערעור המבקשת על החלטות אלה התקבל בחלקו ביום 24.12.2018, ונקבע כי אף שאין עילה להתערב בהכרעות בתביעות החוב או בשאלת מימוש הדירה, מטעמים "מעשיים ואנושיים" ולנוכח הסכמת הנאמן והכונס הרשמי, מחצית מהתמורה שתתקבל עבור הדירה תועבר לידי המבקשת, בעוד המחצית השנייה תועבר לקופת פשיטת הרגל. כן נקבע כי "הליכי המימוש יחלו באופן מיידי", תוך שניתנה למבקשת ולילדיה שהות הולמת להתארגנות לצורך פינוי הדירה (ע"א 838/18; להלן: פסק הדין). לנוכח פסק הדין, דחה בית המשפט המחוזי ביום 30.12.2018 ערעורים שהגישה המבקשת על הכרעות הנאמן בתביעות החוב (עש"א 38318-11-17, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ).
המבקשת מסרבת להשלים עם ההחלטה לממש את הדירה ומאז ועד היום נקטה במספר רב של הליכים בניסיון למנוע זאת – ובתמצית ייאמר כי רק בשנה האחרונה הוגשו שלושה ערעורים (בהם ערעור על החלטה בבקשה לפסלות שופט), בקשה לרשות ערעור ועתירה בנדון; ולצידם בקשות למתן סעדים זמניים ובקשות לעיון חוזר בהחלטות שהתקבלו (ע"א 1128/19; ע"א 1253/19; ע"א 6475/19; רע"א 3797/19; בג"ץ 3873/19, בהתאמה). בשלב זה, ולאחר שנדחו בקשות שונות של המבקשת לעכב את פינויה מן הדירה (ראו: החלטת השופט נ' סולברג מיום 30.5.2019 ב-ע"א 1128/19, והחלטת השופט י' עמית מיום 7.6.2019 ב-בג"ץ 3873/19) – הפינוי בוצע ועל הפרק הסכם למכירת הדירה שבקשה לאישורו תלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי (להלן: הסכם המכר).
מכאן הבקשה הנדונה, שבמסגרתה מבוקש להורות על עיכוב הליכי מכירת הדירה עד להכרעה בערעורים שבכותרת, החזרת החזקה בדירה למבקשת וילדיה ומתן הפטר חלוט לנוכח הסכומים שהופקדו זה מכבר בקופת פשיטת הרגל. לחלופין, מבוקש כי יינתן צו שיורה לצדדים לחתום על "הסכם שכירות בסכום ראוי" – כך שהמבקשת תוכל להוסיף להתגורר בדירה. יצוין בהקשר זה כי ע"א 1128/19 סב על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.12.2018 לדחות את הערעורים על הכרעות הנאמן בתביעות החוב, בעוד ע"א 6475/19 מתייחס לשבע החלטות שהתקבלו בחודשים יולי וספטמבר 2019 בעניין רצונה של המבקשת לפדות את זכויותיה בדירה וכן בנוגע למימוש כספים שנצברו בקרן השתלמות על שם המבקשת. משכך, דומה כי הבקשה אינה אלא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעורים (אף שהיא הוכתרה גם כבקשה לעיכוב ביצוע), שכן טרם התקבלה החלטה המאשרת את הסכם המכר.
לטענת המבקשת יש להיעתר לבקשה, משום שמכירת הדירה לצד שלישי היא מהלך בלתי הפיך שלא יאפשר את השבת המצב לקדמותו אם הערעורים יתקבלו. לדבריה, מימוש הדירה יפגע בזכויות הקנייניות של ילדיה ויוביל לנישולם מ"זכויותיהם שביושר" בדירה, שאותם קיבלו מאביהם; ומנגד עיכוב המכירה לא יסב נזק לאיש, מאחר שאין הסתמכות של צד שלישי על הסכם המכר. נוסף על כך, נטען כי סיכויי הערעורים להתקבל הם טובים, ובהקשר זה מפרטת המבקשת פגמים מהותיים שלטענתה נפלו בהחלטות בית המשפט המחוזי ובהתנהלות הנאמן – ובכלל זאת נטען שניתן לה פרק זמן קצר להפקדת סכום משמעותי לצורך פדיון זכויותיה בדירה; שההתמחרות על הדירה נעשתה שלא בנוכחותה; וכן שהנאמן הסכים למכירת הדירה בסכום נמוך מהערכת השווי.
הנאמן מצידו מתנגד בתוקף לבקשה, וטוען כי מכירת הדירה היא מעשה עשוי שכן כל הערעורים והבקשות שהגישה המבקשת בעניין מימוש דירת המגורים נדחו זה מכבר; ומשכך, הבקשה אינה אלא ניסיון לעקוף את עיקרון סופיות הדיון תוך ניצול לרעה של הליכי בית משפט. הנאמן עומד על כך שמאז שניתן פסק הדין, ניתנו למבקשת אין ספור הזדמנויות להביא את ההליך לידי סיום על דרך תשלום שווי מחצית מהזכויות בדירה לקופת פשיטת הרגל – והיא מצידה לא ניצלה הזדמנויות אלה והוסיפה להגיש בקשות שונות על מנת לעכב את מימוש הדירה. משכך, נטען כי דין הבקשה להידחות גם בשל חוסר תום הלב שדבק בהתנהלותה של המבקשת; ובנקודה זו מציין הנאמן כי בשל העדר שיתוף פעולה מצד המבקשת, פינויה מן הדירה הטיל עלויות משמעותיות על קופת פשיטת הרגל, וכי מאז הפינוי נדרש להציב שמירה רצופה על הדירה לנוכח ניסיונותיה של המבקשת לתפוס בה חזקה בניגוד לדין. כן נטען כי יש לדחות את הבקשה בהינתן שבקשה לעיכוב ביצוע מכירת הדירה נדחתה זה מכבר בהחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 23.9.2019; ואף לנוכח העובדה שבקשה הזהה במהותה לנטען ב-ע"א 6475/19 הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 2.10.2019 וטרם הוכרעה. למעלה מן הצורך, מוסיף הנאמן כי אין למבקשת זכות קנויה להשתתף בהתמחרות על הדירה וכי אין בסיס לטענותיה בעניין גובה התמורה שנקבעה בהסכם המכר. עוד נטען כי בניגוד לאופן הצגת הדברים בבקשה, המבקשת אינה מתכוונת להפקיד את הסכום הנדרש לפדיון הזכויות בדירה ואף אין ביכולתה לעשות כן; וטענותיה בנדון מבוססות על ההנחה השגויה שכלל הערעורים יתקבלו, ובהתאם הסכום לפדיון יפחת באופן משמעותי.
הכונס הרשמי מצטרף לטענות הנאמן, ומוסיף כי מאחר שטרם התקבלה החלטה בבקשת הנאמן לאשר את הסכם המכר – דינה של הבקשה להימחק על הסף.
לאחר עיון בבקשה ובתשובות לה, על נספחיהן, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
מהשתלשלות האירועים שתוארה עולה כי המבקשת עושה כל שלאל ידה על מנת לעכב את מימוש הדירה, והגיעה העת להציב לכך גבול. טענות המבקשת לעניין מימוש הדירה נבחנו ונדחו בשורה של החלטות – הן של בית המשפט המחוזי הן של בית משפט זה – ובשלב זה הרושם הוא שהמבקשת בעיקר "ממחזרת" טענות על מנת לעכב את המכירה ולהשיג את מבוקשה. ככל שהמבקשת הייתה אכן מעוניינת לפדות את זכויותיה בדירה, שומה היה עליה לפעול בנדון בשנים הרבות שבהן נוהלו הליכים לעניין עצם מימוש הדירה או לכל הפחות בחודשים הרבים שחלפו מאז פסק הדין; וניסיונה לעכב את המימוש "ערב המכירה" עולה על פניו כדי חוסר תום לב ואף שימוש לרעה בהליכי משפט; ומהווה המשך ישיר של ההליכים שבהם נקטה על מנת לעכב את הפינוי מן הדירה "ערב הפינוי". משאלה פני הדברים, נראה כי די בחוסר ניקיון הכפיים של המבקשת על מנת לדחות את הבקשה; זאת אף בראי העובדה שכפי העולה מטענות הנאמן, חוסר תום ליבה של המבקשת הוא מאפיין בולט בהתנהלותה בהליך פשיטת הרגל (ראו והשוו: ע"א 6627/18 קוצר נ' עו"ד חבר, הנאמן לנכסי המבקש, פסקה 7 (8.11.2018)). ייאמר בהקשר זה כי במסגרת דיון בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט להביא בחשבון שיקולים הנוגעים ליושר וצדק – "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (סעיף 362 (ב)(2) תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); ושיקולים אלה כוחם יפה גם בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור כבענייננו (ראו והשוו: ע"א 6607/18 ביבס נ' שפירא, עו"ד – המנהל המיוחד, פסקה 10 (25.10.2018); ע"א 10013/17 אמסלם נ' קרול, פסקה 4 והאסמכתאות שם (20.2.2018)).
כך או אחרת, המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי מתקיימות בעניינה אמות המידה למתן סעד זמני בערעור – שסיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. כפי שנאמר, הפינוי מן הדירה בוצע זה מכבר ומזה מספר חודשים הדירה אינה משמשת עוד כדירת המגורים של המבקשת, ולמעשה אף לשיטת המבקשת התכלית העיקרית במניעת מימוש הדירה היא שילדיה לא "יאבדו" את זכויותיהם הקנייניות בה. בנסיבות אלה ובלא להמעיט מהנזק שמימוש הדירה מסב למבקשת ולמשפחתה, אין די בכך כדי להטות את הכף לטובת המבקשת – זאת במיוחד בהתחשב בהיקף תביעות החוב שאושרו כלפיה, העובדה שהליך פשיטת הרגל מתנהל למעלה משבע שנים, ולנוכח ההזדמנויות הרבות שניתנו למבקשת על מנת לפדות את זכויותיה בדירה שלא נוצלו על ידה. דברים אלה אמורים ביתר שאת, בהינתן שבמסגרת פסק הדין (כהגדרתו לעיל) ניתן "סעד מן הצדק" לטובת המבקשת לנוכח הטענה כי לילדיה זכויות קנייניות בדירה, ונקבע כי מחצית מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה תועבר לידי המבקשת; ומשכך, ניכר כי ניתן מענה לטענה "הקניינית" שביסוד הבקשה, ובכל מקרה מדובר בהכרעה חלוטה. משאלה פני הדברים ובהתחשב בכך ש"מאזן הנוחות" אינו עומד לצידה של המבקשת.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.
