בג"צ דן בימים אלו בעתירה בקשר לבקשת העותר להורות לבית הדין הרבני הגדול בירושלים לבטל את ההחלטה הקובעת, כי הוא אבי בתה של המשיבה 4 (להלן: המשיבה). בד בבד ביקש העותר להורות על מתן צו ביניים, שבמסגרתו יוקפאו כל ההליכים שננקטו נגדו בלשכת ההוצאה לפועל, לרבות צו מאסר.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20
עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
אלה, בתמצית שבתמצית, העובדות הצריכות לעניין: ביום 29.8.2016 נישאו העותר והמשיבה בנישואים פרטיים, כדת משה וישראל. ביום 13.10.2016 נרשמה עבורם כתובה, והוצאה תעודת נישואין מטעם המועצה הדתית בירושלים. חלפו-עברו חודשים אחדים ובין בני הזוג נתגלע סכסוך. הם שמו פעמיהם לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, ובדיון שהתקיים ביום 13.12.2016 הודיעה המשיבה: "נישאתי לבעל הזה, ואני בהריון ממנו. הוא זרק אותי מהבית". העותר מצדו הכחיש כי הוא נשוי למשיבה, והוסיף כי אינו יודע אם הרתה ממנו. בתום הדיון קבע בית הדין האזורי, כי אין ספק שהצדדים נשואים זה לזה כדת משה וישראל.
ביום 26.7.2017 ילדה המשיבה את בתה, והגישה נגד העותר תביעה למזונותיה. בדיון שהתקיים לפני בית הדין הרבני האזורי טען העותר, כי הפעוטה אינה בתו, אולם בית הדין לא קיבל את גרסתו ופסק כי הוא חב במזונותיה. המשיבה הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול על גובה המזונות שנקצבו, ולאחר שהצדדים חזרו על טענותיהם, נפסק ביום 24.1.2018, כדלקמן: "טענותיו של המשיב [העותר – נ' ס'] על כך שהצדדים לא נישאו כדת משה וישראל, הינם עורבא פרח, וטענות הזויות בעלמא. בתמונות שהוצגו לפנינו נראה [העותר] מקדש בטבעת את המערערת [המשיבה – נ' ס'] כשהיא לבושה בשמלת כלה, ומכוסה על ידו בהינומא, כך שטענתו שמדובר במסיבת אירוסין בלבד, הינה ניסיון להתל בבית הדין, להכחיש את המציאות ולענות בעזות מצח. לאור האמור שהתקיימו נישואין כדת משה וישראל, והאישה התעברה בקטינה לאחר נישואין אלו, הרי שהקטינה הינה בתו ללא שום ספק, וכל דבריו של [העותר] בעניין זה, הינם הבל ורעות רוח".
בהמשך, פנתה המשיבה אל בית הדין הרבני הגדול בבקשה שיורה למשרד הפנים לרשום את העותר כאבי בתה. בית הדין קבע בהחלטתו מיום 18.8.2019, כי ספק אם בסמכותו להורות לרשם האוכלוסין כיצד לפעול, אולם החלטתו לפיה הקטינה היא בתו של העותר מהווה 'תעודה ציבורית', ועל רשם האוכלוסין לפעול בהתאם לאמור בה. בית הדין הדגיש, כי בירור מעמדה של הבת נעשה "אגב עיסוק בענייני נישואין וגירושין, 'הליבה' של עבודת בית הדין, שבה קבע המחוקק, שלבית הדין סמכות ייחודית ובלעדית".
מכאן העתירה שלפנינו שבה טוען העותר, כי לבית הדין הרבני הגדול לא היתה סמכות לקבוע ממצאים בנוגע לאבהותו. בית הדין נתן את החלטתו, מבלי שחקר את הצדדים ומבלי שנאספו ראיות מדעיות התומכות במסקנתו. החלטתו נסמכה על עקרונות מוסר וצדק, ולא על סמכות שבדין. העותר הדגיש, כי הוא כלל לא נישא למשיבה, וזו זייפה כתובה והוציאה במרמה תעודה שמעידה על נישואיהם. העותר הוסיף והעלה טענות שונות, אשר לשיטתו מעידות על כך שהמשיבה כלל לא הרתה ממנו.
לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. על אף שלעתירה צורפה החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 18.8.2019, הלכה למעשה טענות הכלולות בה מכוונות נגד החלטתו מיום 24.1.2018, אשר מסיבות שאינן ברורות לא צורפה לעתירה, ועל האמור בה ניצן ללמוד מדברים שצוטטו על-ידי בית הדין בהחלטה מאוחרת יותר. ההחלטה מיום 24.1.2018 עסקה בערעורה של המשיבה על דמי המזונות שנקצבו לבתה בבית הדין האזורי. לשם הכרעה בערעור, נדרש בית הדין הרבני הגדול להתמודד עם טענות העותר, לפיהן הוא אינו אבי הבת. בית הדין הרבני ישב על המדוכה, והכריע כי בצדק קבע בית הדין האזורי שהעותר הוא אבי בתה של המשיבה והוא חב במזונותיה. בניגוד לרושם העולה מן העתירה, החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 18.8.2019 לא עסקה במעמדה של הבת, כי אם ביישומה של עובדה זו – ברישומה במרשם האוכלוסין. לא על כך מלין העותר.
כמעט שנתיים-ימים חלפו מאז הכריע בית הדין הרבני הגדול, והעותר לא עשה דבר על מנת להשיג על אותה החלטה. רק כעת, משנפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל, החליט העותר להשיג על הקביעה לפיה בתה של המשיבה היא גם בתו-שלו. העתירה לוקה אפוא בשיהוי כבד; סופיות הדיון חשובה ומחייבת. על הפרק קצבת מזונות לפעוטה, זהותה, מעמדה. "וְשַׁבְתִּי אֲנִי, וָאֶרְאֶה אֶת-כָּל-הָעֲשֻׁקִים, אֲשֶׁר נַעֲשִׂים, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" (קהלת ד, א). לא היה מקום להשתהות, אין גם מקום לפתוח את התיק ולברר את הסוגיה מראשיתה. יובהר, כי גם אילו תקף העותר את החלטה המאוחרת יותר, היתה העתירה לוקה בשיהוי. לבד מהשיהוי הכבד שבהגשת העתירה, נהג העותר במהלך ההליכים השונים שלא בנקיון כפיים. "כלל גדול הוא בפסיקתנו, שעותר לא יעלה לבית משפט זה ולא יבוא בשעריו לבקש סעד מן הצדק, כאשר הוא ועתירתו לוקים בחוסר-נקיון-כפיים" (בג"ץ 400/87 כהנא נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מא(2) 729, 741 (1987); בג"ץ 8646/17 דוינה נ' שר הפנים (26.2.2019)). כך, למשל, ציין בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו מיום 18.8.2019: "האב ברשעותו וכדי להתחמק מתשלום מזונות לבתו, משקר וטוען טענות שנסתרו". דברים אלו, כמו גם דברים אחרים שהשמיע בית הדין הרבני הגדול וצוטטו לעיל, מדברים בעד עצמם ולחובת העותר.
אשר על כן, נדחית העתירה נדחתה ונקבע שהעותר ישא בהוצאות לאוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.
