"עלינו על מדים ונסענו לאושוויץ. התחלנו באושוויץ 1, עברנו בשער מתחת לשלט בו כתוב "העבודה משחררת". מי שלא יודע היכן אנו נמצאים, עלול לחשוב שהגענו לאזור נופש. אתה עובר בתוך המבנים ומבין שאושוויץ, שימש כמקום המרכזי לקליטת יהודים מכלל העולם. רכבות הגיעו אפילו משוודיה, סלוניקי, לוב ממש מרכז ענק לקליטה לפני השמדה. אני רואה את הזוועה, שיער, נעליים, משקפיים, מזוודות. ניצול של האדם כאילו אין נשמה באפו, עבר בי זעזוע מוחלט מההתייחסות שלהם לבני אדם. מנסה לחשוב, כיצד אדם קצר ראייה יכול לעבור מלחמה ללא משקפיים. מכונת השמדה נאצית חסרת מעצורים, ארורים תהיו. במוחי, אני נזכר בקריאת חייגן לפני כשנתיים, בה החלה לפעול אזעקת שריפה בהוסטל למבוגרים. אחד הדיירים, ניצול שואה, החל לצעוק ולברוח מהמקום. לאחר שהרגעתי אותו, הוא סיפר לי שקולות האזעקה הזכירו לו את המלחמה ואת הנאצים יימח שמם.
אחרי הסיור הקשה, הגענו לטקס האחרון והמרגש ביותר של המשלחת. במהלך הטקס, עלו בראשי השאלות עד מתי נחיה על חרבנו? עד מתי שונאינו ימשיכו לרדוף אחרינו? כחלק מהטקס, מפקד קורס הקצינים חלק איתנו את סיפורו האישי וחווייתו כבן לניצולי שואה. עמדנו שם, כצוערי קורס קצינים של כבאות והצלה לישראל וכנציגי המדינה בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם. צבא, שלפני מספר שנים ביצע מטס אווירי המסמל את ניצחוננו על אלה שקמו לכלותינו. עם ישראל חי!"
לציון 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, החלטנו לחלוק איתכם את אחד מהקטעים המרגשים שכתב אושרי מאמו, חניך בקורס קצינים, אשר השתתף במשלחת לפולין.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
פורסם על ידי כבאות והצלה לישראל Israel Fire & Rescue Authority
