נדחתה עתירה נגד הגדלת תקציב הבחירות למפלגות בכנסת

בית המשפט העליון דחה את עתירתה של מפלגת: אני ואתה מפלגת העם הישראלית וחייב אותה בהוצאות הכנסת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עתירה זו הייתה מכוונת נגד סעיף 14 לחוק הבחירות לכנסת העשרים ושלוש (הוראות מיוחדות), התש"ף-2019 (להלן: הוראת השעה ו- סעיף 14), אשר תיקן, כהוראת שעה לכנסת ה- 23, הוראות שונות בחוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973 (להלן: חוק המימון). עיקרו של סעיף 14 בהגדלת מימון הוצאות הבחירות לסיעות בשיעור של 31%, והגדלת המקדמות על חשבון הוצאות הבחירות באותו שיעור, וכן בהוספת סכום אחיד לכל סיעה בשיעור של מחצית "יחידת מימון".

כעולה מהעתירה, העותרת היא מפלגה שאינה מיוצגת בכנסת, שהתמודדה בבחירות לכנסת ה- 21, והגישה רשימת מועמדים לבחירות לכנסת ה- 23. לטענת העותרת, הוראות סעיף 14, ובעיקר הדרישה להפקדת ערבות בנקאית כתנאי לקבלת מקדמה על חשבון הוצאות הבחירות, החלה רק על מפלגות חדשות – פוגעות שלא כדין בערכי השוויון והקניין, בניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בתגובתה לעתירה טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה. נטען כי העתירה אינה מבהירה מהן ההוראות שבסעיף 14 הפוגעות כנטען בשוויון, שכן האבחנה בין מפלגה ותיקה למפלגה חדשה, נגדה מכוונת העתירה, מקורה בתיקון לחוק המימון עוד משנת 1994, ולא בסעיף 14 להוראת השעה. כן נטען כי הטיעון החוקתי בעתירה מבסס עצמו על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בעוד ההוראה החוקתית הרלבנטית לטענות לפגיעה בשוויון היא הוראת סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת. עוד נטען כי כלל המפלגות, הוותיקות והחדשות, נערכו מאז חקיקת הוראת השעה בהתאם להסדרים הקבועים בה, וספק אם ניתן בשלב הנוכחי "להחזיר את הגלגל לאחור", ובמיוחד כאשר העותרת לא צרפה את הסיעות בכנסת ה- 22 המתמודדות בבחירות לכנסת ה- 23 כמשיבות לעתירה. המשיבה סבורה כי גם לגופם של דברים אין בטענות העותרת כדי לבסס טענתה לפגיעה של הוראת השעה בשוויון, כמפורט בתגובה מטעמה.

לאחר עיון הגיע הרכב השופטים בבג"ץ למסקנה שיש לסלק העתירה על הסף.

עיקרה של העתירה בטענת אפליה לטובה של מפלגות ותיקות לעומת מפלגות חדשות. דא עקא, שהעותרת לא טרחה לצרף כמשיבות לעתירתה את המפלגות הוותיקות הרלבנטיות, היינו הסיעות בכנסת ה- 22 המתמודדות בבחירות לכנסת ה- 23, העלולות להיפגע מקבלת העתירה. בנסיבות אלה, ונוכח לוח הזמנים של הליכי הבחירות, די בפגם זה כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. מקדמת דנא הבהיר וחזר והדגיש בית משפט זה את חובתו של עותר לצרף המשיבים הדרושים לעתירה

"כלל הוא בבית-משפט זה שחובה על העותר לצרף כמשיבים לעתירה את כל הנוגעים בדבר. הנוגעים בדבר נחלקים לשני סוגים. ראשית, יש לצרף כמשיבים את הגופים והאנשים שנגדם מתבקש הסעד. על-פי רוב אלה הן רשויות מינהליות שפגעו בעותר במעשה או במחדל, ובית המשפט מתבקש לצוות עליהן לעשות מעשה, או להימנע מעשות מעשה, או להצהיר על בטלות החלטותיהן. שנית, יש לצרף כמשיבים גם גופים ואנשים אחרים, שאף כי בית המשפט אינו מתבקש לצוות עליהם דבר, הם עלולים להיפגע באופן ממשי מצו שייצא, אם ייצא, מאת בית המשפט. אלה הם בדרך כלל גופים ואנשים פרטיים" (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 415 (1994)).

פגם זה של אי צירוף משיבים מתווסף, כטענת המשיבה, לכך שכלל הסיעות המתמודדות בבחירות נערכו והסתמכו על ההסדרים שנקבעו בהוראת השעה, באופן שמדובר כעת במידה רבה ב"מעשה עשוי", ועל כן אין גם מקום לאפשר לעותרת לתקן בשלב זה את המעוות על ידי צירוף של המשיבים החסרים.

בנוסף, הטיעון החוקתי בעתירה הוא כוללני, ולמעשה אינו רלבנטי לשאלת חוקיות סעיף 14 והוראת השעה.

כפי שנפסק לא פעם, אין די בטענה כללית לפגיעה בזכויות חוקתיות כדי לבסס עתירה המבקשת לבטל הוראת חוק. הכרזה על בטלותו של חוק או חלק ממנו היא עניין רציני, ולא על נקלה יעשה כן בית המשפט (בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 387-386 (1997). טענה לפגיעה חוקתית אינה יכולה להישמע בעלמא, אלא יש לבססה כדבעי, תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח חוקתי קונקרטי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית (בג"ץ 6972/07 לקסר נ' שר האוצר, פסקה 28 (22.3.2009)).

לכך יש להוסיף כי עוד בראשית דרכה של הביקורת החוקתית עמד בית משפט העליון על הצורך בזהירות ובריסון רב בביקורת חוקים (ע"א 6821/93  בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 350-349 (1993)), ומאז חזרה ונשנתה הלכה זו פעמים רבות –

"בחינת חוקתיות חקיקה ראשית של הכנסת נעשית על-ידי בית המשפט בזהירות ובריסון רב, תוך הקפדה על האיזון העדין הנדרש בין עקרונות שלטון הרוב והפרדת הרשויות, לבין ההגנה החוקתית על זכויות האדם ועל ערכי היסוד העומדים בבסיס שיטת המשטר בישראל (ענין המרכז האקדמי, שם). במסגרת איזון זה, אפילו יימצא כי מעשה החקיקה אינו מתיישב עם עקרון חוקתי, נדרשת רמת עוצמה ניכרת לפגיעה החוקתית כדי שתצדיק התערבות שיפוטית במעשיה של הרשות המחוקקת…" (בג"ץ 6304/09 לה"ב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 62 (2.9.2010)).

(וראו עוד מבין רבים: בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 387-386 (1997); בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי, פ"ד ס(3) 464, 520-518 (2005); בג"ץ 6976/04 עמותת "תנו לחיות לחיות", פסקה 9 (1.9.2005); בג"ץ 8886/15  רפובליקנים מחו"ל בישראל נ' ממשלת ישראל פסקאות 47-46 (‏2.1.2018)).

בענייננו העתירה אינה כוללת טיעון חוקתי סדור תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח משפטי-חוקתי קונקרטי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית. העתירה אינה מבהירה מהן ההוראות שבסעיף 14 להוראת השעה הפוגעות כנטען בשוויון, ומאידך האבחנה בין מפלגה ותיקה למפלגה חדשה, נגדה מכוונת העתירה, מקורה בתיקון לחוק המימון עוד משנת 1994, ולא בהוראת השעה. זאת ועוד, הטיעון בעתירה לפגיעה בשוויון נסמך על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בעוד האכסניה החוקתית הספציפית לענין שוויון הבחירות היא סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת (בג"ץ 3166/14 גוטמן נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.3.2015)). במאמר מוסגר יצוין גם כי שאלה היא – שטרם הוכרעה – האם במסגרת בחינה חוקתית של חוק הנוגד לכאורה הוראה חוקתית שאינה במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או חוק יסוד: חופש העיסוק – כגון הוראת סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת – חלים גם תנאי פסקת הגבלה (שיפוטית).

מכל מקום,  הוראת שעה, מושא העתירה אושרה ברוב מיוחס, כנדרש לפי סעיף 4,  בשלוש הקריאות – בתמיכה של 93 חברי הכנסת בקריאה הראשונה, ובתמיכה של 95 חברי הכנסת בקריאה השניה והשלישית.

נוכח כל האמור נקבע על ידי בג"צ שאין מנוס פרט לדחיית העתירה על הסף, אף מבלי להיזקק לטענות העותרת לגופו של ענין, ותוך חיובה בסך של 4,000 ₪ הוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.