ביהמ"ש העליון החמיר בעונשו של נאשם שהורשע בביצוע עבירות מין בבתו הקטינה

בית המשפט העליון קיבל היום (שלישי) פה אחד את ערעור הפרקליטות והחמיר בעונשו של הנאשם שהורשע בביצוע עבירות מין בבתו הקטינה מ-6 ל-9 שנות מאסר בפועל. בית המשפט העליון ציין בפסק הדין, כי הנאשם "כשל בקיום אחריותו כלפי בתו, ובמקום לפעול לטובתה, לטפחה ולהעניק לה תשתית איתנה להמשך חייה; ביכר המערער את עצמו, את דחפיו המיניים ואת הנאותיו – והמיט עליה אסון אשר ילווה אותה לאורך שנים רבות…על העונש בגין מעשים אלו לבטא באופן נחרץ את חומרתם". הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של אינוס בת משפחה, מעשים מגונים ותקיפת קטין, שביצע בבתו, במשך תקופה של כשנה, מאז היותה בת כ- 11.

על פי כתב האישום, הנאשם פגע מינית בבתו הקטינה בעשרות הזדמנויות שונות, בביתם, בתדירות של כפעמיים בשבוע, כאשר נהג לקרוא לה לחדרו באמתלה שהוא זקוק לכוס מים או לסיוע בהרמת חפצים מהרצפה. במקרה שסירבה, הפשיטה בכוח. לאחר ביצוע המעשים, נהג הנאשם לתת לבתו בתמורה כסף בסכומים של בין 10 ל- 50 ש"ח. בית המשפט המחוזי בירושלים הטיל על הנאשם עונש של 6 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך של 150,000 ש"ח.

מכאן הערעור, במסגרתו ביקשה הפרקליטות מבית המשפט העליון להחמיר בעונשו של הנאשם באופן ניכר, שכן לטענת המדינה העונש שהוטל אינו משקף כיאות את חומרת העבירות שבהן הורשע, ואילו הנאשם ערער על עצם ההרשעה וחומרת העונש. בערעור המדינה נטען, כי הנאשם "ניצל את תלותה של בתו המתלוננת בו, את יחסי הכוחות ביניהם, את נכונותה לסייע לו במטלות הבית ואת היעדרה של אימה מביתם בבקרים כאשר הייתה במקום עבודתה, כדי לפגוע בה. ניצול זה של יחסי הכוחות שבין אב לבתו ושל פערי הכוחות הפיזיים שביניהם, מלמד על אכזריות ואטימותו של הנאשם כלפי בתו המתלוננת, בהתעלמו מתחינותיה ובקשותיה שיחדל ממעשיו". הנאשם, בערעורו על הכרעת הדין, טען בין היתר, כי גרסת המתלוננת היא גרסה בדויה אשר מקורה בקנוניה שנרקחה נגדו במשפחה.

בית המשפט העליון דחה אחת אחת את כל טענותיו של הנאשם הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, קיבל את עמדת המדינה וכאמור החמיר בעונשו של הנאשם ל- 9 שנות מאסר בפועל, תוך הדגשה כי "המערער ראוי לעונש חמור אף יותר – אך כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין". ביחס למהימנות גרסת המתלוננת ציין בית המשפט, כי "עדות המתלוננת מפורטת ומלאה, וניכר ממנה כי היא זוכרת את פרטי האירועים, אותם חוותה".

בית המשפט העליון הדגיש, כי "חומרתן של עבירות אלו מתעצמת נוכח הפגיעה הקשה שהן מסבות לקטין, הזקוק יותר מכל למסגרת תומכת ולדמות הורית עליה הוא יכול לתלות את יהבו כי תפעל לטובתו. הן מותירות לא אחת את הקטין הנפגע ללא מסגרת תומכת מספקת, פוגעות ביכולתו לתת אמון בזולת – וצורבות בלבו חוויה טראומתית וקשה המותירה צלקת עמוקה אשר לעתים לא תקהה לעולם. לעתים אף יש בעבירות אלו כדי להפוך את התא המשפחתי לסביבה עוינת אשר מעוררת את פחדיו של הקטין הנפגע מינית, באופן שאינו מאפשר לו מרגוע. בכך יש אף כדי לערער את הסדר החברתי כולו, שהרי המשפחה הוכרה זה מכבר כ'קבוצת יסוד לחברה וכסביבה טבעית להתפתחותם ורווחתם של חבריה, ובפרט הילדים' (מבוא לאמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 31, 222 (נפתחה לחתימה ב- 1989) (אושררה ונכנסה לתוקף ב- 1991))".