בית המשפט העליון, כבוד השופט נ' הנדל דחה בימים אלו ערר על בקשת עיכוב ביצוע עונש מאסר שהוטל לאחר הרשעה באונס במלון באילת.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20
עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום!
במסגרת הערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 19.8.2020 בתפ"ח 54701-11-17 (כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ (נשיאה), ג' שלו וא' משנית). העורר, שהורשע על-ידי בית משפט קמא בעבירות מין, הלין על החלטת בית משפט קמא להורות על התייצבותו לריצוי העונש בעוד מספר ימים – בתאריך 23.8.2020.
לאחר שמיעת ראיות, בית המשפט המחוזי הרשיע את העורר בעבירת אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ובעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין (הכרעת דין מיום 8.12.2019). כעולה מהכרעת הדין ומכתב האישום, במהלך שהות משותפת בבית מלון באילת, העורר כפה את עצמו על המתלוננת בשתי פעמים שונות – בראשונה, בהיותם במעלית, ביצע בה מעשה מגונה; ובשנייה, בהיותם בחדרה של המתלוננת, בעל אותה חרף כך שאמרה באופן חוזר ונשנה כי איננה מעוניינת בכך ומבקשת שיעזוב אותה.
גזר הדין השית על העורר 8 שנות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח; 12 חודשי מאסר מותנה; ופיצוי למתלוננת בסך 70,000 ₪ (גזר דין מיום 18.8.2020). בא-כוח העורר הגיש בקשה לעיכוב ביצוע של העונש ב-45 יום, כך שהעורר יתחיל את ריצוי עונשו ביום 1.10.2020. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה זו, תוך קביעת תנאים שונים, שהרלוונטי לעניינו הוא כי העורר לא יצור שום קשר עם המתלוננת באופן ישיר או עקיף (החלטה מיום 18.8.2020).
כשעה וחצי לאחר תום הדיון, קיבלה המתלוננת הודעה מאשתו של העורר בפייסבוק ובוואטסאפ, בה כתבה, בין היתר, כי "… אם את חושבת או מרגישה שנהרסו לך החיים כי "נאנסת", אז את לא יכולה לדמיין כמה את הרסת לנו את החיים"; "יש לנו תינוקת בת חצי שנה ואת שולחת את אבא שלה לכלא…"; "נשמה עם בחורה לא רוצה מישהו היא לא נכנסת אתו לחדר, היא אומרת לו שהיא לא רוצה והולכת…".
מיד אחר כך הגישה המאשימה לבית המשפט בקשה לביטול ההחלטה לעניין עיכוב הביצוע. בית המשפט קיים בבקשה דיון, בסיומו החליט לבטל את עיכוב הביצוע שניתן, ולקבוע כי העורר יתייצב לריצוי עונשו באופן מידי, ביום 23.8.2020. מכאן הערר שהוגש לבית משפט זה.
הסניגור הדגיש כי ההודעה נשלחה שלא בידיעת העורר, ולבטח שלא בהוראתו. כמו כן, הסביר כי אשת העורר היא אישה צעירה, שהזדעזעה עמוקות משמיעת גזר דין ושליחת העורר לתקופת מאסר ארוכה של 8 שנים, ופעלה מתוך מצוקה ולחץ רגעי. מנגד, הדגישה בא-כוח המדינה כי העורר קיבל הוראה מפורשת מבית המשפט שלא ליצור קשר עם המתלוננת, אף לא בעקיפין, ועל כן מדובר באחריותו; וכי לא מדובר באירוע בודד אלא בהתנהגות חוזרת של העורר לאורך ניהול ההליך.
כמתבונן מבחוץ, יש להצטער על השתלשלות הדברים. העורר זכה לעיכוב ביצוע של 45 יום, אך ההודעה נשלחה באופן מידי. לשם ההכרעה בערר, נדגיש שלוש נקודות.
האחת, אכן אין הוכחה ישירה כי העורר ידע על מעשי אשתו. ואולם, הרף הראייתי בכגון דא אינו מעל לכל ספק סביר. בעילות מעצר, למשל, יש להצביע על חשש, שחייב להיות מבוסס ולא בעלמא, אך יכול להיות גם נסיבתי.
השנייה, נימוקי בית משפט קמא ביססו את החשש כנדרש. בית המשפט ציין כי במעמד הקראת גזר הדין, העורר בכה והתפרץ לדברי בית המשפט, תוך כשהוא פונה אל המתלוננת ואומר לה "תגידי להם שזה לא נכון". באת-כוח המדינה אף ציינה כי העורר טען באותו מעמד כי המתלוננת "הרסה לו את החיים, שהוא לא עשה לה כלום, שיש לו תינוקת קטנה והיא שולחת אותו ל-8 שנות מאסר ודברים נוספים" – ניסוחים בעלי דמיון מובהק לאלו שהופיעו בהודעת אשת העורר. בית המשפט אף ציין, בהכרעת הדין, כי העורר "פעל באופן אינטנסיבי, ללא לאות וללא מורא, על מנת להביא את המתלוננת לחזור בה מתלונתה […], הן במהלך החקירה והן במהלך המשפט, וזאת למרות שהיה מודע לאיסור יצירת הקשר עם המתלוננת, כבר מחקירתו הראשונה". כלומר, ניסיונות שיבוש ההליך אינם חדשים לעורר.
השלישית, על פי הלכת שוורץ – הכלל הוא כי אין לעכב ריצוי עונש מאסר כדי שלא לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט הפלילי (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769 (2000)). מנגד, עומד השיקול כי אין לתת החלטה שעשויה לייתר את ההליך הערעורי. כאן, כזכור, מדובר בעונש מאסר בפועל של 8 שנים; ומהכרעת הדין עולה, מבלי לקבוע מסמרות, שההרשעה מבוססת על ממצאים מהימנות שונים. לכן, עולה, לכאורה, כי לא היה בסיס להורות על עיכוב הביצוע עד לשמיעת הערעור. שאלה נפרדת היא עיכוב לתקופה קצרה, וכאן לולא האירוע שהתרחש – היה מקום לאפשר לעורר להתארגן לתקופה קצרה. הרי, הלכת שוורץ לא קובעת כי בכל מקרה שאין לעכב ביצוע, נכון לדרוש מהנאשם להתייצב תוך שבוע ימים, למשל. נקודה זו חשובה כי החלטת בית המשפט, במובנים מסוימים, מקדימה את המאוחר. העורר אינו נהנה, בשלב זה, מחזקת החפות.
ועדיין, יש לשאול מדוע אין לעכב את הביצוע לתקופה קצרה, מסוימת, מעבר למספר ימים. כאן, הדגיש בית המשפט את מרכזיותה של המתלוננת בהליך פלילי שנסוב סביב עבירת מין. המשפט הפלילי נוטה לטובת הנאשם, במובן רמת ההוכחה הנדרשת על-מנת להרשיעו והדאגה לכך שיזכה במשפט הוגן. אך בד בבד, יש לכבד את המתלוננת, ואף לה זכויות בהליך המשפטי. הדין התפתח לכיוון האמור בעשרות השנים האחרונות. המתלוננת בתיק עבירות מין אינה חייבת להיות קורבן להתפרצויות רגשניות של העורר או משפחתו. ניתן לשער את תחושות האיום, ההפחדה, הלחץ ואי-הנוחות שעשויות להתעורר כתוצאה מקבלת הודעה כאמור. גם אם לא מדובר בכוונה לאיים – למילים יש כוח. לפגיעה בפרטיות יש משמעות.
יוצא, איפוא, כי החשש מבוסס. מדובר בעניין ממשי, ודאי לא טריוויאלי. מעבר לכך, נראה כי יש להעניק משקל בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה להתרשמות הישירה של בית המשפט המחוזי, שחי את התיק וראה את הדברים, וליתר דיוק, האנשים, מקרוב.
המסקנה היא שבית המשפט העליון לא מצא עילה משפטית להתערב באופן שבו בית המשפט המחוזי הפעיל שיקול דעתו בנידון. הערר נדחה, החלטת בית המשפט המחוזי בתוקף בדבר מועד התייצבותו של העורר.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
