מחקר: כך הניעו מנהיגי ארה"ב ובריטניה את הציבור להשלים עם גזירות במשבר הקורונה
בסוף חודש מרץ נשא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נאום לאומה, בו הבהיר כי "אנחנו צועדים לקראת ניצחון אדיר", זאת בקשר להתפשטות נגיף הקורונה בארה"ב. גם בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, לא חסך במילים וציין באותו חודש כי "האויב הזה עשוי להיות קטלני, אך גם ניתן לנצח אותו – ואנחנו יודעים לנצח אותו". בחודש פברואר הם נשמעו אחרת, כשטראמפ הודיע בתדרוך היומי שהעניק בבית הלבן כי "זה קצת כמו השפעת הרגילה שיש לנו חיסונים נגדה", וג'ונסון צידד במשך כמה שבועות במדיניות של "חסינות העדר" ורצה שכולם יידבקו בנגיף. מדוע בחרו שני המנהיגים לעבור ולהשתמש במילים מלחמתיות? מחקר חדש שבוצע על ידי ד"ר יובל בנזימן מהתכנית לחקר סכסוכים, ניהולם ויישובם באוניברסיטה העברית, בחן את התבטאויותיהם של שני המנהיגים הללו בעיצומו של הגל הראשון של משבר הקורונה, והגיע לממצאים מרתקים.
הממצא העיקרי במחקרו של ד"ר בנזימן, שפורסם בחודש שעבר במגזין המדעי "Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology", הוא ששני המנהיגים מיצבו עם הזמן את ההתמודדות עם הקורונה כקרב או כמלחמה, על אף שהם יכלו לבחור מסגור אחר (מתחום הרפואה, למשל). לדוגמה, הם טענו שאפשר "לנצח" את ה"אויב" (הקורונה), "להביס" את "הרוצח הבלתי נראה". בארה"ב ובבריטניה ההיבט הלאומי-קבוצתי של הקורונה התרגם במהירות לשפה צבאית, מלחמתית וכוחנית. בנוסף, בעוד שגם במלחמות אין בהכרח מנצחים ומפסידים ברורים, הרי שמנהיגי ארה"ב ובריטניה בחרו לטעון שבמקרה של ה-COVID-19 ניתן לנצח במערכה אחת – ויצרו בכך אשליה שיש להם תוכנית מוכנה, ברורה ומסודרת כיצד להשיג זאת ואף סיפקו תאריכים קונקרטיים לכך.
במחקר נבחנו נאומים, מסיבות עיתונאים והודעות רשמיות רבות מטעם המנהיגים, שפורסמו בחודש מרץ השנה, בהם הם התייחסו לנגיף הקורונה – בין מדובר באזכורים מרכזיים או זניחים כחלק מנושאים אחרים. החוקר בחן בסך הכל 36 התייחסויות של ג'ונסון (15 נאומים ומסיבות עיתונאים, 21 הודעות לעיתונות), ו-112 התייחסויות של טראמפ (39 נאומים ומסיבות עיתונאים, 73 הודעות לעיתונות). הטקסטים נלקחו בין היתר מאתרי האינטרנט הרשמיים של נשיא ארה"ב ומהאתר הרשמי של ראש ממשלת בריטניה.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
שפה, כידוע, מייצרת מציאות. ההתמודדות עם נגיף בלתי נראה באמצעות שפה צבאית ולאומית, בשיח שעוצב על ידי המנהיגות הפוליטית ומחלחל מדי יום בהודעות ובמסרים לקהל הרחב, סללה לדעת ד"ר בנזימן את הדרך לקבלה שוות נפש של גזירות ממשלתיות מורכבות. ד"ר בנזימן הסיק כי באמצעות הרטוריקה המלחמתית הצליחו המנהיגים להפעיל על האזרחים פעולות קיצוניות, שכללו בין היתר דרישה להישאר בבתים, להפסיק אינטראקציות חברתיות, לסגור בתי עסק וכדומה. מצד שני, הם גם יצרו ציפיות מאוד יומרניות לגבי סיום ברור של המגיפה והתגברות על הפנדמיה.
"המנהיגים הציגו מציאות בשחור-לבן, שאפשרה להם לטעון שיש להם אסטרטגיות ותכניות ברורות כיצד 'לנצח' ו'להביס' את 'האויב', אך הם לא הכינו את הציבור למלחמה ארוכת טווח, או לקרב ממושך ורציף, או להתפרצויות חוזרות ונשנות של המגיפה. הם יצרו תחושה של נקודת סיום למגיפה. טענתם ש'אנו עומדים לנצח', לא לקחה בחשבון סוג חדש של מציאות שבה שגרת החיים היא ה'מלחמה'", מסביר ד"ר בנזימן במאמרו. בדיעבד, ניתן לומר שבעוד מסגור השיח כמלחמתי אכן הועיל למנהיגים לרתום את אזרחיהם לציית להוראותיהם, הרי שהוא הכשיל אותם בסופו של דבר מכיוון שהם לא עמדו בהבטחותיהם.
יתר על כן, המחקר מראה כיצד השימוש שעשו המנהיגים בשיח המלחמתי יצר בסופו של דבר פרדוקס פנימי. מצד אחד, הטענה הרווחת הייתה כי מדובר בנגיף חוצה גבולות המחייב את כל המנהיגים, כולל את מנהיגי ה-g-20, לשתף פעולה כדי למצוא תרופה. מצד שני, טראמפ וג'ונסון ניסו, כמקובל בשיח מלחמתי, לטעון כי הם טובים יותר מאחרים ושיטת מדינתם לטיפול במגיפה הייתה יעילה משל ראשי מדינות אחרים. בהקשר זה, בלט הנשיא האמריקאי שחזר ודיבר על שיתוף פעולה כלל-עולמי, אך גם טען שדרך התמודדותה של ארה"ב עם הנגיף עדיפה בהרבה על שאר מדינות העולם (כך, לדוגמה, הוא כינה את המגפה 'הנגיף הסיני', אמר שאירופה היא 'אזור חם' שיש להיזהר ממנו, וכאשר מספר החולים בארה"ב הלך וגדל, טען שהסיבה לכך היא ההיקף הנרחב של הבדיקות שהיא מבצעת ולא הטיפול הלא יעיל). כתוצאה מכך, מדבריהם של המנהיגים לא ברור האם הפנדמיה אכן יצרה שיתוף פעולה חוצה-לאומים או שמא התחרות בין המדינות נמשכה ומנעה שיתוף פעולה אפקטיבי.
ד"ר יובל בנזימן אמר: "המחקר האקדמי לגבי משבר הקורונה מהזווית של מדעי החברה, נמצא בחיתוליו. סביר להניח שבשנים הקרובות רוב רובו של המחקר במדעי החברה יעסוק בהשפעת המגיפה על מדינות וחברות, בתוכן והחוצה מהן. אני שמח שהמחקר הזה הוא אחד הראשונים בעולם בתחום זה, ונדמה לי שהוא מסמן את אחד הכיוונים המרכזיים בו יעסוק המחקר העתידי – חוסר היכולת והמוכנות להבין בפני מה אנו ניצבים והפער בין הבטחות המנהיגים לבין מימושן. ההצמדות של המנהיגים לסוג שיח מוכר להם ולאזרחיהם, השיח המלחמתי, הניב להם יתרון גדול ביכולת לנהל את המשבר, אבל גם גרם לחוסר האמון הגובר והולך במנהיגי המדינות. אני משער שמחקר עתידי יוכל לבחון את השפעת השיח והמיצוב שבהם בחרו ראשי מדינות מלכתחילה על דרך התמודדות המדינות עם המגפה ועל תוצאותיה. זה עשוי להיות אחד ההסברים להצלחת ההתמודדות של חלק מהמדינות אל מול חוסר ההצלחה של אחרות בהתמודדות עם תחלואה מתמשכת".
