"הילדים כבר איבדו הורה אחד, הם בדרך לאבד את ההורה השני"
ועדת המשנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, לעניין ועדת המשנה לעניין הטיפול והסיוע לנפגעי הלם קרב, בראשות חבר הכנסת אופיר סופר, דנה היום (שלישי) בהתמודדותן של נשות נפגעי הפוסט טראומה.
במהלך הדיון הוצפו בעיות רבות בדרך הטיפול בבנות ובני הזוג ומשפחות הנפגעים, משלבי הגילוי הראשונים, דרך הסיוע לאחר ההכרה, ועד מקרים בהם הלוחם או הלוחמת הסובלים מהפגיעה, כבר נפטרו.
בפתח הדיון, ציין יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת אופיר סופר כי "כרגע אנו מציגים את התופעה ואת הרבדים השונים שלה, לאחר החגים נפנה לכיוונים יותר פרקטיים של שינויי חקיקה וכל הדרוש".
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
פרופ' זהבה סולומון, כלת פרס ישראל, ובעברה ראש ענף מחקר במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל שחקרה את הנושא ציינה: "יש אפקט של נפגעי טראומה על אנשים שבאים איתם בקשר קרוב ואינטימי, יש תהליך של מעין האבקה, שבנות או בני הזוג, סובלים מתסמינים דומים מאוד. גם בנות ובני זוג שמעולם לא לבשו מדים, סובלים מהתסמינים, כאילו הם עצמם היו בשדה הקרוב. הדבר מסתמך על מחקרים עוד מלפני 35 שנים, זה לא דבר חדש. בדקנו אז הלומי קרב ממלחמת לבנון השנייה ואת בנות זוגן, זה הצביע על דיכאון, חרדה, תחלואה. אחד התסמינים שזו תמונת ראי, ככל שהסימפטומים של הגבר גבוהים יותר, כך גם אצל האישה הם גבוהים יותר. גם הנשים והילדים נושאים בעול ובנזקים".
בהמשך הדיון נשאו דברים בנות זוג של הלומי קרב.
עינת סבן, אשת הלום קרב: "בעלי נפגע הלם, הוא נפגע ע"י מחבל שירה בו שבעה כדורים והוא ניצל בנס, הוא חזר לצבא אחרי תקופת החלמה והמשיך לשרת, וכעבור כ-10 שנים, אחרי שהכרנו והיו לנו ילדים, פרצה הפוסט טראומה, זה לווה בהתפרצויות קשות, בכאבים פיזיים, באובדן כושר עבודה. התגלגלנו ובסופו של דבר הוא הוכר כנכה צה"ל.
אני בקבוצה של בנות שנקראות חזקות ואמיצות, ואנחנו תומכות אחת בשנייה. הרבה פעמים יש מחלות נלוות. ואנחנו צריכות לצאת לימי חופש, ללוות – כל הנושא של השיקום. ברגע שבעלי הפסיק לעבוד, הוא ניסה לחפש את עצמו והוא לא מסוגל, זה המון אנשים שלא יכולים לפרנס את עצמם. הרבה מאתנו חוות שאין תעסוקה עבור בן הזוג הנפגע, גם תעסוקה שיכולה לפרנס את המשפחה, גם כדי לתמוך בו, שלא יהיה סגור ומסוגר בתוך הבית, אז התפרצויות הזעם יכולות להופיע. צריך לסייע להם בתעסוקה שיקומית, כדי שאולי יוכלו לחזור לחיים ולחברה. אלה אנשים עם יכולות מאוד גבוהות, בעלי מאוד נשחק, כי האמונה שלו במערכת יורדת, צריך הבנה, תמיכה.
מבחינת הסיוע טיפול בילדים כמעט ולא נמצא, יש יותר טיפול משפחתי עם ההלום עצמו, וגם אז, במסגרת הטיפול צריך לצאת מהבית, הרבה פעמים ההלום לא מסוגל לצאת מהבית לטיפולים, ואז הם לא מקבלים את הטיפול הדרוש, מה שיכול היה להיות אם המטפל היה מגיע אלינו. לענייו טיפול לבנות הזו, יש שמקבלות, אבל אחרי מספר שנים זה מפסיק. ההלמות קרב לא מפסיקה".
שלי לנגר, אלמנתו של רותם, שנפצע אנוש בצוק איתן, סבל מפגיעת ראש, ולאחר 17 שנה נפטר: "רותם בעלי נפצע במבצע חומת מגן ב-2002, הוא היה נכה 100 פלוס, הוא נפגע מכדור צלף בראשו ומכדור נוסף, הוא היה חודשיים בקומה, הוא עבר שיקום ממושך לאחר מכן. פגשתי אותו ב-2011 באתר הכרויות, בחרנו להינשא לאחר שנה, הבאנו 2 ילדים לעולם. רותם לא הוכר כנכה נפשית, אבל הוא היה פגוע ראש. בהיבט של הנפש לא היה שום טיפול ב-8 שנים שהייתי אתו. רותם נלחם כל צעד בחייו, והשיג את כל מה שרצה להשיג. אף אחד לא בדק במהלך הדרך, מה עבר עליו לאורך כל אותה דרך שעבר. זה בא לידי ביטוי בכל מקום בחיים שלנו. משהו פספסנו, אין שום תמיכה לילדים כרגע, אני כרגע מול שוקת שבורה, עם ביטוחי משכנתאות שאף אחד לא ביטח את רותם בגלל שנפגע. הקצבה הכספית מאפשרת לשים אוכל על השולחן, אבל יש הרבה מעבר. לא פעם פניתי וביקשתי תמיכה וטיפול ממשרד הביטחון, כי הזוגיות שלי הייתה לא נורמלית, לא הייתה שם אבהות סטנדרטית, מישהו צריך לתת את הדעת לזה. האישה והילדים, זה חלק מחייו של הנפגע גם אחרי מותו. שבועיים אחרי שרותם נפטר כבר אמרו שאני לא זכאית לטיפול. אפשר להציל את האדם הבא. אני מקווה שאני האחרונה שחווה את הקושי הזה, והעזרה תינתן".
יערית אשכנזי, אשת הלום נוסף, תיארה מצב קשה: "אצל בעלי התפרצה הפוסט טראומה אחרי צוק איתן, אנחנו מוכרים ומקבלים סיוע, אבל מה שכיום ניתן לקבל הוא בהחלט לא מספיק ולא עונה על הצרכים שלנו. אנחנו היחידיות שמתפעלות את הבית ומלוות רבות בכל הטיפול הבירוקרטי, ויורדים לנו אחוזי המשרה. הנשים נפגעות גם בעתיד שלהן, בזכויות סוציאליות שלהן, במה שאנחנו מסוגלות להעניק לילדים שלנו. מדינת ישראל יודעת איך לטפל במשפחות בסיכון. לצערי אנחנו משפחה בסיכון, הילדים גדלים ללא דמות אב. רובנו מטופלות אבל אנחנו לא יכולות להגיע לטיפול, כי אנחנו עם הילדים בבית. אנחנו צריכות סיוע ותמיכה שמותאמים לצרכים שלנו. אנחנו צריכים ליווי, כמו שאדם שנפגע פיזית יש מישהו שמלווה אותו. אנחנו צריכים מישהו שיהיה עם המשפחה, כבר מהשלב שהוא מוכר באופן בסיסי, שיבנו סל שיקום שיעזו לנו. אנחנו צריכה עזרה בבית עם ההתנהלות היום יומית. זה לגדול בחוסר יציבות, הילדים שלנו גדלים עם הרבה דברים לא נורמליים. חסכתי כסף מהאוכל של הילדים שלי, כדי ללכת לטיפול, ולא היינו מגיעים לשם, כי בעלי לא היה מסוגל לצאת. אם רוצים לעזור, תביאו את הטיפול אלינו. צריך לצאת עם החלטה אסטרטגית שרוצים לעזור לנו, ולסייע לנו בנות הזוג שנושאות בנטל. אנחנו לא רוצים שירחמו עלינו, אלא שיתנו לנו את הכלים למען עתידנו ועתיד ילדנו".
אלזה, אשת הלום, הציגה את המורכבות הגדולה גם של נשים שבעליהן נפגעו, בטרם ההכרה בבעליהן כנפגעי פוסט טראומה: "אנחנו בתהליך כבר שנתיים וחצי, יש נשים של 7 ו-8 שנים עד להכרה. אנחנו הורים ל-6 ילדים שהולכים וגדלים, והמצב בבית לא כ"כ משתנה. יאיר פגוע ממבצע חומת מגן, שזה הרבה זמן. באנו מרקע חזק, משפחות עולים שנותנים את הדם והלב, מילואים גם שאני בחודש תשיעי וקורעת ללדת. לפני 3 שנים בעלי קרס, אחרי זמן רב שניסה להחזיק את עצמו. פנינו לתל השומר ליחידה הרלוונטית, בעקבות המלצות. הם נותנים רק לו טיפולים ואך ורק לו. בתקופות שהוא היה קצת יותר אובדני, הם פשוט לא נתנו לי מענה. היום כל עולם הטיפול מבין שהסביבה היא הדבר הכי חשוב בטיפול, בלי סביבה תומכת לפצוע, הכל מתפרק. כל העולם נפל עלינו. בעלי לצערי לא כ"כ מתפקד, נאלצתי ללכת לבקש נדבות לטיפול בילדים, הילדים שלי עם חרדות, בסוף גם אני קורסת. הורה אחד הם איבדו, הם בדרך לאבד את השני. 6 הילדים הם ילדים של גיבור מלחמה, הוא חזר פצוע, פציעה שלא רואים. גם אחיות שלי לא מצליחות להבין. אנחנו לבד. את הבר מצווה של הילד שלי עשיתי לבד, הוא הסתגר בחדר, אנחנו לבד במערכה הזו, הם רואים את אבא שלהם נגמר. קצינת הנפגעים הראשית אמרה שמה שניתן זה פלסטר. משפחות שלמות מתפרקות, שאין להן כוחות לתהליך הזה. ביקשתי קבוצת תמיכה, אמרו לי בלי הכרה, אין כניסה. מה נשים עושות 7 שנים במצב הזה?!".
יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת אופיר סופר מתח ביקורת חריפה על התנהלות המדינה: "המדינה חושדת בלוחמיה שהם מפברקים סרט, אנחנו מדברים על לוחמים שפגיעתם מוכרת. המדינה מתעלמת לגמרי מהצרכים שלהם ושל בנות זוגן. 50 אחוז מההתפרצויות קורות לאחר מספר שנים, לא יכול להיות שתבדילו בין אירוע שקורה מיד או התפרצות לאחר 5 או 10 שנים לאחר אירוע מבצעי. אתם גם ככה חושדים בכולם שהם עושים סיבוב על המדינה, ושהפגיעה היא שקופה, הרבה יותר, לכן כנראה מלחמת ההתשה".
דן שגב, סגן ראש אגף שיקום, משרד הביטחון: "אנחנו בוודאי בשנים האחרונות מבינים יותר ויותר שבני המשפחה, הנשים, הן כוח משמעותי וחשוב בטיפול בנפגעים, ויש להם כוח משמעותי בהליכי השיקום. בתהליך ההכרה כבר מהשלב הראשון, ניתן לבקש ולקבל טיפול רפואי שמתבצע לאורך כל התהליך. יש לנו מה לקחת מהדיון והמורכבות של המשפחות, יש חשיבה לשלב גם חונכים לילדי פוסט טראומה, יש קבוצות תמיכה למשפחות ובני זוג. יש לנו מענים רבים, אני מבין שלא כולם מוכרים לכולם. נצטרך למצוא את הדרך לפרסמם באופן יותר גורף".
חברת הכנסת אורלי פרומן אמרה: "אי אפשר להמשיך בבירוקרטיה המתעללת, השתגענו?! אנחנו לא חייבים להם את חיינו?! אמר לי אחד הפגועים, יותר טוב היה להיהרג, הזכויות היו ניתנות כמו שצריך למשפחה, למה אני אשם שיצאתי בחיים מהסיוט הזה. הגורל התאכזר לאנשים האלה מספיק, זו חובה מוסרית של כל אחד ששלח את האנשים האלה לשדה הקרב, לאפשר להם חיים נורמליים".
רווית רובינשטיין, מפקדת היחידה לתגובות קרב במשרד הביטחון ציינה: "היחידה לתגובות קרב, הוקמה מתוך הבנה שחשוב שצה"ל ייקח אחריות על הפצועים שלו. אף פעם הדברים לא נעשים כפי שרוצים, יש נכונות לקחת אחריות, ביחידה אנחנו מנסים לסייע ככל הניתן מבחינת טיפולים, פרטניים, זוגיים, קבוצתיים. זה במצב שאין שום דבר שמקשה על קבלת הסיוע. המטרה שלנו היא להביא את האדם למצב שהחיים חוזרים למסלולם. במקרים שאנחנו רואים שזה לא המצב, ויש צורך בהכרה, תמיד נעשה את הקשר. יש לנו קשר עם משרד הביטחון, שיש מקרים כאלה אנחנו מסייעים לעשות את המעבר להכרה. קיים שת"פ שלנו עם ענף נפגעים, לעזור בליווי של האנשים. בני או בנות הזוג, או בן משפחה, חשוב לנו לקבל את עמדת בן הזוג. במקרים שמתאפשר, נדחוף להתערבות זוגית, נכון שאין לנו מענה ייעודי לבנות הזוג, אבל אנחנו כן עושים את החיבור למשרד הביטחון, באמצעותו ניתן לקבל במעמד התביעה טיפול בהתאם".
אבנר גולן, מארגון נכי צהל, אמר: "כל המידע מוכר לכולם שנים. אגף השיקום לא השכיל להבין את המצב. במקום שייתנו כל הסיוע ברוחב לב ולא בצרות עין, אגף השיקום אינו תומך בבנות ובני הזוג".
יושב ראש הוועדה סיכם את הדיון: "פגשנו סוגיות שדנו בהן בעבר, כמו סוגיית ההכרה, טיפול בילדים, מסגרות אשפוז ייחודיות דווקא לנפגעי פוסט טראומה. אני לא רוצה לחוות את מה שחווים החבר'ה של 'לך תבוא', אני טיפוס אקשן, אני מבקש שנגיע לדברים אופרטיביים, שנעשה שינוי חקיקה. אבל יש הרבה דברים שמצריכים שינוי בתפיסה, בלי קשר לחקיקה, ואני מבקש שזה יעשה מצד משרד הביטחון והגורמים הנוגעים לדבר".
