הבוקר (ראשון), לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן הלכה לעולמה מירית הררי, אשתו של שדרן הרדיו דידי הררי כשהיא רק בת 52. מירית שיתפה את הציבור במהלך תקופת ההתמודדות עם המחלה ברשתות החברתיות וזכתה לאהדה גדולה, תמיכה וחיזוקים רבים.
בפוסט האחרון שכתבה לפני שבועיים סיפרה מירית על החלטתה לעזוב את הטיפולים בבית החולים איכילוב ולשוב לביתה: "יום ראשון שמונה בבוקר. חדר 29 במחלקה האונקולוגית. דידי והבנות , אחותי נילי, פרופסור וולף , ד״ר רוני צבר ואני נפגשים לשיחה של פנינו לאן?! אני כבר כמעט שבוע בבית החולים עם זיהום בדרכי המרה ודימום פנימי שלא מוצאים. מקבלת מנות דם, נדקרת מבוקר עד ערב, מקבלת מליון תרופות לוריד ומחוברת לצינורות. אפילו לרדת לשירותים זה כמעט בלתי אפשרי, צריך לנתק אותי מהכל. איך ממשיכים? למצב הנכחי אין ממש פתרון. האפשרות היא להשאר בבית החולים בקונסטלציה הזאת או, לוותר על כל הפינוקים של מנות הדם והאנטיביוטיקה וללכת הביתה אל החופש. להתנתק מכל הצנרת ולהנות מרגעי חסד בבית . להנות מפינוקים קטנים של בית, לרבוץ עם הבנות על הספה ולספוג את המקום שאני הכי אוהבת בעולם. ההחלטה לא פשוטה בכלל. בבית החולים עוד מחזיקים אותי בחיים. בבית הכל יכול לקרוס בבת אחת. פרופסור וולף אומר להשאר וד״ר רוני צבר מאמין בבית. המשפחה פוחדת אבל ההחלטה היא שלי.
בלה האחות המקסימה נכנסת לחדר ושואלת״ באיזה שולחן הזמינו מורפיום?״ כולנו צוחקים, היא משחררת את האוירה. מסתבר שגם בערוב ימיך אתה עוד יכול להתאהב. אני מאוהבת בבלה האחות. היא עושה את עבודתה מהנשמה. מטפלת בי כמו ביהלום הכי יקר בעולם. ברכות, באהבה, במסירות."
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
"אני מחליטה ללכת הביתה" מספרת מירית ומשתפת על הרגשות שהציפו אותה ברגעי ההחלטה, "האמבולנס מגיע. הגוף משקשק. הדרך מאיכילוב נראית לי נצח. פוחדת לזוז שמא הדימום יתגבר. הגענו. אני על הספה בסלון. כל הציוד מוכן. מתאקלמת בבית לאט לאט. הבנות ודידי לומדים את העבודה. צריך להזריק תרופות והן הופכות להיות אחות רחמנייות קטנות לאמא שלהן. רוני בא יום יום לביקור. לילה ויום עברו ועוד לילה ויום ועוד והנה יום ד. כל יום אני שואלת את עצמי אם היום זה היום…לעיתים הגוף רפוי ולעיתים הוא מתוח. סיטואציה הזויה לכל הדעות. בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות . מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין."
"אתמול ברגע נעים אחותי שואלת״ האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?״ ואני עונה ״ בוודאי שכיף לנו״. הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים.
בואו נהיה טובים !!!! אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב🙏" מסכמת מירית את הפוסט שכתבה.
בפוסט שכתבה מירית ז"ל ב-2 באוגוסט סיפרה על הרגע שבו חשבה שזהו, זה נגמר: "הגעתי לאיכילוב בחמישי האחרון במצב קשה ישר לחדר הלם באמבולנס שוב. המצב היה קשה ואני כבר וויתרתי. רציתי להשאר בבית ולדעוך לאיטי. דידי התחנן.״ זה לא הזמן הוא אומר לי״. בקשתי ממנו ומכולם שכשאוותר שיניחו לי, אבל, הוא לא מניח. ״יש עוד מה לעשות הוא מתחנן״ ואני בכוחותי האפסיים מתרצה, נותנת לו להוביל. הוא יושב איתי באמבולנס ומחזיק לי את היד. הבנות דוהרות אחריו. אני מקיאה דם, הרבה דם ולא כמטאפורה. אני מוכנה ללכת. עצובה על חיי הקצרים מצד אחד ומאושרת על כל הטוב שהיה בהם. אני ישנה המון, לדבר אין לי ממש חשק. המחשבות מבלגנות את המוח… קבלתי עוד קצת במתנה. היום אני מאוששת. הצליחו בינתיים להתגבר על הדימום. אני שוב ילדה שמחה. שוב חולמת…פוחדת לקוות, לא רוצה. הנה עוד יום זורחת לי השמש. אולי עוד שעה , אולי עוד יום… אלה הם החיים אמרנו לא? רק ״ כאן ועכשיו״.
בספטמבר 2018 אובחנה מירית ז"ל עם סרטן בלבלב שהתפשט לכבד. ב-4 בפברואר 2019 חשפה מירית לציבור על מצבה בפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של בית החולים איכילוב, "היי, שמי מירית הררי, בת 51, נשואה לדידי, אמא לשלוש בנות וסבתא לשני נכדים מהממים. בחודש ספטמבר אובחנתי עם סרטן בלבלב. לפני כחודש, הניתוח המורכב להסרת הגידול הופסק באמצע עם גילוי גרורה בכבד. אני מסרבת לדעת באיזה שלב אני, לא מעוניינת לשמוע אלו תופעות לוואי עוד צפויות להיות, מתעלמת מהסטטיסטיקה ולא, אני ממש לא חיה בהכחשה אלא בהחלט יודעת מה המשמעות של המחלה הזו. ואחרי כל זה, אני רוצה לומר לכל מי שקורא אותי – הסרטן זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי."
"כל החיים שלי חייתי בשביל אחרים" היא מספרת, "עד לפני עשור גם מקצוע רשמי לא היה לי. הייתי הבת של, אשתו של ואמא של. אשת משפחה למופת אמרו עליי. ואני? לא הכרתי את עצמי. בגיל 21 כבר התחתנתי ומיד אחרי הפכתי לאמא והחיים היו סביב הבית, המשפחה והילדים. חיה בצורה מושלמת חיים של אחרים. בגיל 40 התעוררתי על עצמי והלכתי ללמוד קאוצ'ינג ואז גם גיליתי את עצמי מחדש כמטפלת ויזמית. הייתי קמה כל יום בחמש בבוקר והולכת לישון באחת בלילה. עובדת מסביב לשעון ומתזזת מצאת החמה עד השעות הקטנות של הלילה כדי להספיק את כל מה שלקחתי על עצמי ליישם.
ואז קיבלתי את הברקס כשאמרו לי את המילה המפחידה סרטן. אני זוכרת כשרק התאשפזתי וכולם סביבי היו המומים ונסערים, ואני שוכבת על מיטת בית חולים, עם חלוק, בוהה בפלורסנט שבתקרה ודווקא אז מרגישה מה שלא חוויתי שנים – רוגע ושלווה פנימית. הבנתי באותו רגע שבזכות הסרטן קיבלתי סופסוף הזדמנות לחיות את חיי מחדש והפעם רק איך שאני רוצה. מפסיקה לחשוב על כולם ובעיקר משילה מעצמי את הצורך התמידי להיות מושלמת בכל דבר שאני נוגעת בו. בכל השנים שאני פה על כדור הארץ, שכחתי את עצמי – את מירית. ועכשיו, בזכות הסרטן, הצלחתי לצאת לראשונה ממרוץ החיים המטורף שחייתי בו כל השנים הללו וזה לא היה קורה לי אם לא המחלה – המתנה."
"אני לא יודעת כמה זמן עוד נותר לי לחיות אבל אני יודעת היום איך אני בוחרת לחיות אותו. האושר שלי היום זה החופש שקיבלתי והשחרור שהענקתי לעצמי מכל טרדות העולם הזה. אני בטוחה שהסרטן הגיע בגלל אורח החיים המטורף שחייתי בו וכנראה הייתי צריכה את הסטירה הזו כדי להבין מה חשוב ואני שמחה שזכיתי לזה עוד בימי חיי כשיש לי עוד מה לתקן. בזכות המחלה אני שוחה בים, מטיילת, מנצלת את הזמן עם המשפחה לבילוי איכותי אמיתי וחיה בעוצמה של שחרור וגאולה שטרם חוויתי בחיי. היום אני חיה את היום בלבד וסופרת כל שניה כדי שתהיה מדויקת עבורי." היא כותבת.
"אני רואה במחלקה האונקולוגית חולים שנסגרים בחדרים, הולכים אבלים וחפויי ראש, מעבירים את הימים בדמעות ובמחשבות על העבר. אני אומרת להם תוך כדי שאנחנו עם הכימותרפיה שזורמת את תוך הגוף וזה אחרי שאני כבר עם שיער שנושר, 10 קילו פחות ובאופן כללי כבר ממש לא נראית כמו אני – תראו את הסרטן כהזדמנות. זה כבר כאן וקיים אז למה לבזבז את מה שנשאר על צער ומחשבות על מה שהיה – אלא על מה שיהיה מעכשיו וזה תלוי רק בנו החולים. אומרת להם אבל גם מזכירה לעצמי…
תצחקו על המחלה ואפילו על המוות כי אי אפשר להימנע מזה אז עדיף שזה יהיה על השולחן ושנוכל לפחות להיות גלויים עם האהובים שלנו בדבר הכי מהותי בחיים שלנו שהוא הסוף. אני כבר הכנתי מה שצריך כדי שלא אסבול אם אדרדר ולפני שבוע אפילו קניתי לדידי ולי מתנה לרגל 30 שנה ביחד – חלקת קבר משותפת. כשסיפרתי לדידי הוא בכה. "ככה נהיה ביחד גם בעולם הבא" הרגעתי אותו ואז גם הוא לבסוף צחק. אין לכם מושג כמה זה חשוב לצחוק. ותאמינו לי, שאפשר.
לא משנה כמה רגעים עוד נשארו לי ואני גם לא מתעסקת במה שאפספס אם אמות צעירה. הדבר היחידי שכואב לי זה על אמא שלי. כל השאר אני יודעת שיסתדרו כי עשיתי איתם עבודה טובה עד היום. ולכם, מי שקורא אותי עכשיו, אל תחכו למחלה כדי לבחור את הבחירות הנכונות לכם. תהיו אמיצים, תגשימו את החלומות שלכם כל עוד אתם בריאים וחזקים, אל תחכו למכה כדי להתעורר ובעיקר גם אם חליתם – אל תחנקו מבפנים. ההסתרה הזו רק מוסיפה כאב וצער. תחיו באותנטיות, תפסיקו עם הזיוף, אל תכעסו מידי, תנהלו אורך חיים שפוי, תישנו טוב, תאכלו בריא ואם אתם בני משפחה או חברים של חולים אז בלי פרצוף עצוב או דמעות מולנו כי זה רק פוגע בנו עוד יותר.
ולעצמי אני מאחלת שאמשיך להיות חזקה ולהישאר עוד קצת בעולם הזה כי למרות הכול, עוד מוקדם לי מידי כדי כבר ללכת.
יום הסרטן שמח!
אוהבת,
מירית"
ממש עצוב . אישה מדהימה!
משפחה שהיא מלח הארץ ,תהיה מנוחתך עדן אשה יקרה ואמיצה ריגשת והשארת הרבה תובנות אמיתיות על החיים
אישה. מדהימה. יהי זכרה ברוך😥