אני רוצה לספר לכם סיפור על חבר שהיה לי, קוראים לו קובי אלגמיס הוא נולד ב 1976 וגר בירושלים. קובי התגייס לחטיבת גבעתי ב 1995 ונהרג בלבנון ב 1997.
קובי היה לוחם בגבעתי, הוא סיים את מסלול החי"ר שלו כחייל מצטיין ולבסוף יצא לקורס מפקדים, בסוף הקורס הודיעו לו שהוא לא יחזור לגבעתי אלה יוצב כמפקד טירונים בהדרכה, והוא בלשון המעטה לא אהב את זה אבל ציית.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
לעומת לוחם חי"ר אשר נכנס ללבנון, מסכן את חייו, יוצא למארבים, שוכב בבוץ, ישן באוהלים בשטח, רץ בג'בלאות ועסוק בשמירות, התפקיד החדש שקיבל קובי להיות מפקד של טירונים בבסיס במרכז הארץ היה מאוד נוח.
למרות זאת קובי החליט שהוא רוצה לחזור לגבעתי, להיות לוחם עם חברים שלו ולתרום.
קובי לא היה אחד כזה שהופך שולחנות בכדי לקבל מה שהוא רוצה, להיפך, הוא היה בחור שקט, צנוע ועושה את מה שמבקשים ממנו.
לאחר זמן קצר בהדרכה קובי החליט שהוא ילחם על זכותו להיות לוחם, הוא הודיע למפקדיו שעד שלא מחזירים אותו להיות לוחם הוא לא עושה דבר, המפקדים שלו לא נרתעו וקובי נשפט ונשלח למעצר במחנה שנלר בירושלים. וכך קובי, לוחם מצטיין מצא את עצמו יושב בתא המעצר, הוא לא הגיע למעצר כי הוא רצה לעשות לעצמו חיים קלים יותר, או לצאת יותר הביתה, הוא הגיע למעצר כי הוא רצה לתרום יותר, כי הוא רצה ללחום עבור המדינה יחד עם חבריו.
הלכתי לבקר אותו בערב אחד כשחזרתי מהבסיס, למרות העובדה שהיה במעצר הוא היה שמח ובמצב רוח טוב, באותם רגעים לא הבנתי ממש שיש פה חייל שיושב במעצר כי הצבא רוצה שהוא יהיה ג"ובניק והוא רוצה להיות לוחם…. אני חושב שגם הוא לא כך הבין כמה גדול המעשה שהוא עושה. התעקשותו השתלמה וסוכם שקובי ייתן עוד שתי הדרכות לטירונים ובסוף יחזור לגדוד, וכך היה, קובי חזר לגדוד להיות לוחם עם החברים שלו והתרשמתי שהוא שמח ועושה מה שהוא אוהב.
לאחר זמן מה ששירת בלבנון הוא יצא לחופשה של מספר ימים, זה היה חג שבועות ובסיומו סוף שבוע, אנחנו היינו חבורה של כעשרה חברים טובים והשתדלנו בכל חופשה לבלות יחד, כך שבחופשה הזאת היינו הרבה ביחד ועשינו חיים. לקראת סוף החופשה ושלא כהרגלו קובי היה די מבועס שהוא צריך לחזור ללבנון כיוון שידע שביום שישי בזמן שאנו נמשיך לבלות הוא יצטרך לשכב במארב בלבנון שתוכנן ליום שישי בערב. הוא הרגיש את טעם ההנאה של החיים ורצה עוד ממנו. איכשהו ביום חמישי הוא קיבל הודעה שהוא יכול להישאר בבית עד יום ראשון והוא שמח מאוד כיוון שזה נתן לו עוד קצת זמן לבלות.
ביומיים האלה עשינו חיים כל החברים, יצאנו לבלות בכל דקה אפשרית, ובעיקר היינו כולנו ביחד חבורה מאוד מגובשת. ביום שבת בצהריים קובי קפץ אלי לביקור ופתאום הוא אומר לי: "ליאור, חבל שחזרתי ללבנון, חבל שחזרתי להיות לוחם". מאוד התפלאתי שהוא אומר לי דבר כזה, הרי הוא נלחם לחזור ללבנון ואהב את הצבא ואת מה שעשה אבלהוא לא הסביר לי למה, אני מניח שהוא פשוט הרגיש משהו והוא פחד לאבד את טעם החיים וההנאה שזה עתה חש אם חלילה יהרג. במוצ״ש חזרנו מבילוי והורדתי אותו בביתו, זהו חוזרים לצבא מחר!
כשקובי הגיע ללבנון ביום ראשון הוא היה בטוח שכולם כבר יצאו למארב ביום שישי, אבל אז הוא גילה שהמארב שתוכנן ליום שישי נדחה ושהוא יוצא למארב עוד כמה שעות, וכך הגורל רדף אחריו. קובי התכונן למארב ובערב נכנס הגדוד בליווי טנקים, קובי היה בתוך טנק יחד עם חבריו מהגדוד עד שהטנק שבו היה עלה על מטען ומעוצמת הפיצוץ ננעל תא הלוחמים והלוחמים ננעלו בתוכו. קובי נפגע מהפיצוץ אבל היה בהכרה, הצבא החליט לעשות את הפינוי לאט ובזהירות ובזמן הזה מתדרדר מצבו של קובי.
בינתיים מפקד טנק במוצב שומע על התקרית ובניגוד לפקודה שניתנה הוא יוצא עם הטנק שלו בכדי לחלץ את הלוחמים, הוא מגיע לטנק שבו קובי נמצא ומצליח לסובב את הצריח של הטנק שנפגע וכך לחלץ את הלוחמים מהטנק וביניהם את קובי.
מסוק הגיע לפנות את הפצועים, בדרך לבית החולים מבקש הרופא מהטייס לנחות כיוון שמצבו של קובי מתדרדר במהירות, המסוק נוחת במנחת צבאי שם מבחין החובש במתחם יוסי כי הפצוע שאותו הם מנסים להחיות הוא קובי חברו הטוב מהמסלול בגבעתי. קובי נהרג.
24 שעות קודם לכן ישבנו כל החברים בבר ירושלמי, שותים ונהנים והנה תוך כמה שעות קובי הספיק להגיע ללבנון ,לעלות על מדים, להיכנס לטנק ולמות.
בתמונה למטה שצילמתי יומיים לפני שנהרג ניתן להבחין באושר על פניו, וזה מה שאני לקחתי מקובי, לנסות להינות ולשמוח כמה שיותר בחיים.
קובי היה בחור אמיץ, הוא בחר חיים קשים ומסוכנים על פני נוחות גדולה, הוא בחר להיות לוחם ולתרום לצבא ולמדינת ישראל כיוון שהאמין שהוא יכול וצריך לתת יותר ולהוכיח כמה גדול הוא היה.
יהיה זכרו ברוך.
