שר הביטחון: היום הזה שבו לא יהיו עוד מלחמות רחוק, ואנו נמשיך לבצע את משימתנו

שר הביטחון, בני גנץ, נאם הבוקר (רביעי) בטקס הקראת שמות חללי ישראל של משרד הביטחון שנערך בפעם השנייה, ובפעם הראשונה במעמד שר הביטחון. הטקס נערך, בהיכל הזיכרון בהר הרצל, במעמד מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף אמיר אשל, ראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת אריה מועלם, ראש אכ"א אלוף יניב עשור, ראשי אגפי משאבי אנוש במשטרה, בשב"כ ובמוסד ומשפחות שכולות. במהלך הטקס הוקראו שמותיהם של כלל חללי מערכות ישראל על ידי חיילי צה"ל.

שר הביטחון אמר: "היכל הזיכרון הממלכתי שבו אנו עומדים, הוא נכס לאומי בעל חשיבות היסטורית עמוקה, המסמל את התגשמות הציווי שלקחנו על עצמנו – לזכור את כולם. כאן, בהיכל הזה, כל הנופלים שווים. לכל נופל, ולא משנה דרגתו, מינו, או מוצאו, יש מקום. לכל חלל יש ייחוד, וכמעט בכל יום מתקיימת אזכרה למי מהם, אבל יחדיו, הם החללים של כולנו ומרכיבים חלל לאומי קולקטיבי – חור בלב האומה. לא לשווא נבחרה המילה חלל, לתאר את הנופלים: הריק הנורא הזה, שאין מילים שיוכלו לתאר. במדינת ישראל, רוויית המערכות, בכל אחד מאיתנו ישנו חלל כזה. במהלך כמעט ארבעים שנות שירות בצה"ל, וגם כעת, הולכים איתי הפנים והשמות של החללים הפרטיים שלי."

השר גנץ הוסיף: "רק אתמול, עברתי כאן בקיר הזה עם מזכיר ההגנה האמריקאי, ודיברנו על המסע האישי שלי אחרי צוק איתן שבו ביקרתי כל אחת מהמשפחות- שם-שם, בית בית. בכל מקום סיפור שקורע את הלב, לכל משפחה דרכה להתמודד, לכל אחד דרך המיוחדת לו- וכולם בליבנו. מי שחווה אובדן, לא ישכח אותו לעולם. כך אני זוכר את יונתן ברנס זיכרו לברכה, שקפץ ביחד איתי לתקרית של ניסיון חדירה על הגדר, למרות שלא היה אמור לצאת לשטח. יונתן שילם על התנדבותו ורוח הקרב בחייו – וכמוהו רבים אחרים, שבדמם – הגנו על תושבי הארץ הזו. בזיכרוננו הפרטי, אף בהיעדרם הם חיים כל כך – החדר שנותר כפי שהיה, הסימניה שנותרה באותו העמוד בספר, הזמן שקפא מלכת. ביום הזה מתחבר הזיכרון הפרטי של כל אחת ואחד מאיתנו, לזיכרון לאומי של כולנו כאומה."

לסיום אמר שר הביטחון: "היכל הזיכרון שבו אנו נמצאים, הטקס של הקראת השמות שמיד נתחיל בו, הם הדוגמה לחיבור הזה: כל שם הוא עולם ומלואו, וכל השמות – הם הסיפור שלנו. ביום הזה, יותר מאשר בכל יום אחר, אנו מבקשים מכם, בנות ובני המשפחות השכולות, לשתף, לאפשר לנו להיאחז באותם רגעי חיים. לספר על יפי ויפות הבלורית והתואר, לשחזר את כל אותם רגעים אחרונים והרגעים שלפניהם. לומר, שוב ושוב, את כל אותן המילים שלא הספקתם לומר. אנחנו, כולנו, מחויבים לשמוע, מחויבים להקשיב, מחויבים לזכור. מחויבים לעשות הכל כדי שלא יהיו עוד מלחמות- לנהוג באחריות, להתייחס לחי חיילינו בחרדת קודש. היום הזה שבו לא יהיו עוד מלחמות, לצערי, רחוק, ואנו, נמשיך לבצע את משימתנו, להגן על המולדת, ולחיות גם על חרבנו. אני מבקש להודות לאגף משפחות שכולות והנצחה ולכל הפועלים כדי שנוכל לזכור. כעת, ניתן כבוד לכל נופלת ונופל, לכל משפחה ומשפחה- ונזכור."