הלינץ' ברמאללה: נדחתה הבקשה לקיום משפט חוזר

בג"צ דחה בימים אלו את בקשתו של חאבס מחמוד ביוד שהורשע בגין חלקו בלינץ' ברמאללה.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס כותב ברשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס מבזק לייב

העתירה כוונה נגד החלטתו של בית המשפט הצבאי לערעורים (הנשיא אל"ם נ' בנישו) מיום 18.1.2021, אשר דחה את בקשתו של העותר לקיים משפט חוזר בעניינו, המהווה אפוא ניסיון נוסף של העותר לבטל את הרשעתו בגין חלקו באירוע הידוע כפרשת "הלינץ' ברמאללה". 

העותר הורשע בשתי עבירות של גרימת מוות בכוונה – לפי סעיף 51(א) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), התש"ל-1970 (סעיף 209 לנוסח המשולב העדכני מ- 2009) – ונדון לשני מאסרי עולם מצטברים, וזאת בשל מעורבותו ברצח של שני חיילי צה"ל, רס"ל יוסף אברהמי ז"ל ורב"ט ודים נורז'יץ ז"ל (להלן: החיילים), אשר נכנסו בשגגה ביום 12.10.2000 לתחומי העיר רמאללה, נעצרו על ידי שוטרים פלסטינים והובלו לתחנת המשטרה בעיר, שם נרצחו על ידי המון שהתפרץ לתחנת המשטרה ולחדר שבו הוחזקו. 

הכרעת הדין המרשיעה של בית המשפט הצבאי ביהודה מיום 17.6.2004 בעניינו של העותר, שניתנה פה אחד, התבססה על אמרותיו במשטרה של עד תביעה מרכזי בשם מוחמד נוארה (להלן: נוארה) שהוגשו בהסכמת הצדדים; על חיזוקים ראייתיים נוספים, כולל אמרותיו של העותר עצמו במשטרה ועדותו בפני בית המשפט; וכן על קלטת וידאו שהוגשה בהסכמה אשר מתעדת חלק מהאירוע.

מאז הרשעתו נקט העותר מספר הליכים שמטרתם להביא לביטול הרשעתו. בתמצית יצוין כי ערעור שהגיש על עצם ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה פה אחד על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים ביום 21.12.2006, וכן נדחו שתי בקשותיו הקודמות למשפט חוזר ושתי עתירות שהגיש לבג"ץ (בג"ץ 8590/15 ביוד נ' בית המשפט הצבאי לערעורים (‏19.6.2017); ובג"ץ 4534/19 ביוד נ' בית המשפט הצבאי – יהודה (7.10.2019)). במסגרת הליכים אלו העלה העותר טענות שונות שעניינן בשאלה העובדתית האם הוא שהה בחדר שבו הוחזקו החיילים ומהיכן נכנס לחדר זה.   

עתירה זו עניינה בבקשה השלישית במספר שהגיש העותר לקיום משפט חוזר, אותה השתית על העילה הקבועה בסעיף 157(2) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009, שעניינה "עובדות או ראיות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה לפני בית המשפט הצבאי בראשונה, לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנידון". בבקשתו טען העותר כי לאחרונה פורסמה לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" תמונה של בנין תחנת המשטרה ברמאללה בה נראים חזית הבנין במלואו, חלון החדר בו בוצע הלינץ' והעץ שהיה בחצר הבנין – אשר ממנה עולה כנטען כי העץ מצוי במרחק גדול מהחלון באופן שאין אפשרות להיכנס באמצעותו לחדר (להלן: התמונה). לפיכך נטען, כי תמונה זו מהווה ראיה החדשה המשליכה על מהימנות דבריו של נוארה, שעליהם נסמכת הכרעת הדין המרשיעה.  

בהחלטתו בה דחה את הבקשה קבע בית המשפט הצבאי לערעורים כי שאלת מיקומו של העץ בעת קרות האירוע והאפשרות הפיזית לטפס עליו, הייתה שאלה מרכזית לאורך כלל ההליכים שהתנהלו בעניינו של העותר, והיא נדונה בהרחבה והוכרעה הן על ידי בית המשפט בערכאה הראשונה והן על ידי בית המשפט לערעורים. לצד זאת נקבע כי הגם ש"אין פסול בניסיון לערער קביעות אלה על בסיס ראיה חדשה", הרי ש"נדרש שזו תהיה בעלת משקל סגולי משמעותי, כזה העשוי לפורר את המבנה הראייתי אותו הציבו הערכאות עד כה, או למצער לסדוק אותו משמעותית. אין זה המצב בנידון דידן". את קביעתו זו השתית בית המשפט על שלושה טעמים: הראשון, שאין המדובר בראיה חדשה, שהרי ניתן היה – על פני הדברים – להגיע לתמונה זו בשקידה ראויה עוד בשלבי המשפט והערעור, ולמצער בשלב מוקדם יותר ממועד הגשת הבקשה הנוכחית; השני, כי אין בראיה זו כדי לשנות את הקביעות השיפוטיות הקודמות לפיהן הייתה לעותר אפשרות להגיע לקומה השניה באמצעות טיפוס על העץ; השלישי, כי שאלת אופן כניסת העותר לבנין אינה שאלה מהותית לקביעת הרשעתו, אף אם נוארה לא דייק בפרט זה, שכן מעשי העותר במתחם התחנה ובחדר הם שהובילו להרשעתו, ומעשים אלו הוכחו על בסיס אמרתו של נוארה בצירוף שלל חיזוקים משמעותיים. 

בעתירה זו טען העותר כאמור נגד החלטתו זו של בית המשפט הצבאי לערעורים לדחות את בקשתו למשפט חוזר. לטענת העותר התמונה שהגיש מעידה על כך  שנוכח המרחק שבין העץ לחלון הקומה השניה, אין אפשרות מעשית להיכנס אל החדר או לצאת ממנו דרך החלון באמצעות שימוש בעץ, וכי ראיה חדשה זו מערערת את מהימנות עדותו של נוארה, עליה מבוססת הרשעתו. עוד מלין העותר על קביעת בית המשפט הצבאי לערעורים לפיה שאלת אופן כניסת העותר לבנין היא בלתי מהותית לקביעת הרשעתו.

בתגובתה המקדמית לעתירה טוענת המדינה כי יש לדחות את העתירה הן על הסף והן לגופה. נטען כי דינה של העתירה לדחייה על הסף משהיא אינה נתמכת בתצהיר של העותר, אלא של אחיו, ולנוכח ההלכה הפסוקה לפיה בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטה שניתנה על ידי ערכאה שיפוטית, ובכלל זה בתי המשפט הצבאיים. לגופם של דברים נטען כי אין כל עילה המצדיקה את התערבות בית משפט זה בהחלטה לדחות את בקשת העותר לקיום משפט חוזר בעניינו, אשר התקבלה בסמכות ולאחר שנשקלו ונדונו כלל הטענות שהעלה בבקשתו. בתוך כך צוין כי טענתו של העותר לענין חוסר האפשרות להיכנס לבנין המשטרה דרך החלון באמצעות העץ, נדונה והוכרעה במפורש הן על ידי הערכאה הדיונית והן על ידי ערכאת הערעור. 

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, בהחלטתו של בית המשפט הצבאי לערעורים ובתגובת המדינה ונספחיה, הגיע בג"צ למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. 

כאמור, אין מדובר בטענה חדשה או בסוגיה שנשמטה מעיני הערכאות שדנו והכריעו בעניינו של העותר. טענת העותר לגבי אפשרות כניסתו לתחנת המשטרה דרך החלון בסיוע העץ, נדונה ונבחנה כאמור היטב בערכאה הדיונית, כמו גם בערכאת הערעור, ונקבעו לגביה ממצאים ברורים. 

כך, הערכאה הדיונית דחתה במפורש בהכרעת הדין את טענת העותר – המועלית עתה שוב – כי לא היה יכול להיכנס לבנין דרך החלון בשל המרחק רב שבין העץ לחלון. ולענין זה נקבע בין היתר כי –

 

"בעדותו הראשית בבית המשפט מוסר הנאשם כי העץ רחוק מרחק גדול מן הבנין ואין אפשרות לעבור מן העץ אל תוך הבנין… לאחר שהקשינו עליו בשאלות שונות, חלה התפתחות דרמטית בגרסתו. יצא המרצע מן השק, והנאשם הודה כי בעצם מרחק העץ מן הבנין אינו עולה על חצי מטר, ובאחד השלבים, כאשר העץ התנדנד, הנאשם הניח רגל אחת על חגורת הבטון המקיפה את הבנין. שינוי חזית זה של הנאשם בנקודה כה מרכזית משליך ישירות על מהימנותו מצד אחד, ומוכיח מצד שני כי עדותו של העד המפליל נוארה מתאימה למציאות בשטח" (פסקה 7 לפסק הדין). 

ובאופן דומה גם במסגרת פסק הדין בבית המשפט הצבאי לערעורים, שדחה את ערעורו, נקבע לענין זה בין היתר –

"צפיתי ושבתי וצפיתי בקלטת נשוא התיק שבפנינו, וצר לי אך איני תמים דעים עם הסנגור המלומד. העץ שאליו התייחסו באי-כוח הצדדים נראה סמוך לחלון תחנת המשטרה, בקרבה כזו המאפשרת לדעתי, בעזרת מהלכים ומסייעים כאלה ואחרים, להגיע אל תוככי הקומה השניה שבבנין המשטרה" (עמ' 8 לפסק הדין). 

התמונה שצורפה כ"ראייה חדשה", אין בה על פניה כדי לסתור את הממצאים שנקבעו. יצוין כי העותר עצמו, בחקירתו במשטרה, טען כי טיפס על העץ כדי לצפות על המתרחש בתוך תחנת המשטרה, וכי לדבריו הוא נכנס אל הקומה השניה של התחנה תוך הסתייעות בחוטי חשמל וטלפון המשתרכים על קירות התחנה. 

על כן, כפי שקבע בית משפט זה בדחותו את עתירתו הקודמת של העותר בבג"ץ 4534/19 –

 

"העתירה דנן אינה אלא ניסיון נוסף לערער על קביעות וממצאים עובדתיים שנקבעו במסגרת פסקי הדין; לאחר שבקשות למשפט חוזר שהגיש העותר בנדון לא הועילו. ואולם כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על ערכאות השיפוט המוסמכות, לרבות בתי המשפט הצבאיים, ולא יתערב בהחלטותיהם אלא במקרים חריגים שבהם פעלו בחוסר סמכות או תוך פגיעה של ממש בכללי הצדק הטבעי או במקרים נדירים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו והשוו: בג"ץ 9842/17  בורקאן נ' בית משפט הצבאי לערעורים, פסקה 2 (17.2.2017); בג"ץ 5373/15 ‏נוארה נ' בית המשפט הצבאי לערעורים, פסקה 7 (11.8.2015)) – ואמות מידה אלה אינן מתקיימות בענייננו" (פסקה 6 לפסק הדין). 

ולענין אי-התערבות בהחלטות בתי המשפט הצבאיים, ראו עוד: בג"ץ 8125/11 נוארה נ' בית המשפט הצבאי – יהודה (1.7.2012); בג"ץ 4224/16 עצפור נ' בית המשפט הצבאי לערעורים (1.12.2016); בג"ץ 9286/17 הייפא נ' בית המשפט הצבאי לים (20.2.2018); בג"ץ 2634/20 טארק נ' בית המשפט הצבאי לערעורים (5.5.2020), ורבים זולתם.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.