בג"צ דחה בימים אלו עתירה שהוגשה אל שולחנו, בדרישה לאפשר לצייד זר לצוד בשמורות הטבע בישראל.
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליארדי שקלים לציבור – רשת 13
עו"ד נועם קוריס כותב ברשת קו עיתונות
העותר – טען כי הוא עוסק "מזה שנים רבות בצייד כתחביב, שלא בשטחה של מדינת ישראל מתוקף רישיונות צייד זרים אשר קיימים בידיו" – פנה בשנת 2017 אל משיבה 4 (להלן: רשות שמורות הטבע), בבקשה לקבלת רישיון "צידת ציד" בישראל. אולם, בסופו של דבר נדחתה הבקשה משום ששמו לא עלה בהגרלה שערכה רשות שמורות הטבע, לפי תקנה 6ד לתקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו-1976 (להלן: התקנות). ביום 26.7.2020 שב העותר ופנה לרשות שמורות הטבע, בטענה כי הרישיונות הזרים שבידיו מקנים לו מעמד של "צייד ותיק", ולכן הוא כלל לא נדרש לעמוד בהגרלה. הרשות השיבה כי רק רישיון ישראלי עשוי להקנות מעמד כזה, והעותר פנה, אפוא, למשיב 2 (להלן: שר החקלאות) בטענה כי "כל מדיניות חלוקות רישיונות הצייד וכן התקנות אשר מסדירות את חלוקת רישיונות הצייד", כמו גם אצילת סמכות מתן רישיונות הציד לרשות שמורות הטבע, נגועות בחריגה מסמכות. לצד זאת, תקף העותר את מודל ההגרלה, וחזר על הבקשה להכרה במעמדו כ"צייד ותיק". בתשובה, נמסר לעותר כי הסמכות למתן רישיונות הועברה כדין למנהל רשות שמורות הטבע כבר בשנת 1983, וכי בשנת 1995 הועברו הסמכויות הרלוונטיות של שר החקלאות לשר להגנת הסביבה.
מכאן העתירה הנוכחית, בה ביקש העותר להורות למשיבים לנמק "מדוע לא יינתן" לו רישיון ציד "מתוקף סמכותו של המשיב מס' 2"; להורות לשר החקלאות לנמק "מדוע במסגרת סמכותו לא יינתן לעותר רישיון צייד כצייד ותיק, בהתאם לרישיונות הצייד הזרים"; ולהורות למשיבים 1-3 לנמק מדוע "לא תבוטל הסמכות למתן רישיונות צייד במדינת ישראל אשר הוענקה שלא כדין למשיבה 4".
לטענת העותר, סעיף 15 לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955, שולל העברת סמכויות "לפי סעיפים 1 ו-16" לחוק. מאחר שסעיף 1 כולל את ההגדרות שבהן נעשה שימוש בסעיף 3 – המסמיך את שר החקלאות להעניק רישיון ציד, ועומד ברקע ההסמכה שבסעיף 9 – הרי שהשר לא היה רשאי להעביר סמכות זו למנהל רשות שמורות הטבע. לצד זאת, העותר טוען כי העברת סמכות שר החקלאות לשר להגנת הסביבה הותנתה בתיקון חקיקתי שלא יצא אל הפועל, ומכאן שהשר להגנת הסביבה לא היה מוסמך להתקין את התיקון לתקנות (תקנות להגנת חיית הבר (תיקון), התשע"ז-2017, ק"ת 7845, 1410; להלן: התיקון). העותר מוסיף ותוקף את התיקון גם לגופו: לטענתו, הסדר זה מפלה לרעה צייד שאינו ותיק; מורה על שימוש בהגרלה, בניגוד לתכלית החוק; ומונע מתן רישיונות בתקופות הביניים שבין קביעת מכסת רישיונות ציד לחברתה. כל זאת, ללא הסמכה מפורשת בחוק, ותוך פגיעה בזכויות היסוד לחופש העיסוק ולקניין, באופן שאינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל.
מנגד, המשיבים מבקשים לדחות את העתירה על הסף נוכח קיום סעד חלופי, בדמות עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ביחס לשני ראשיה הראשונים – כמו גם בשל השיהוי שנפל בהגשתה שנים ארוכות לאחר ביצוע העברות הסמכות וכניסתו לתוקף של התיקון.
לגופם של דברים, המשיבים טוענים כי העברת סמכות מתן רישיונות הציד למנהל רשות שמורות הטבע נעשתה בהתאם להוראתו המפורשת של סעיף 15 לחוק, וכי החלטת הממשלה לגבי העברת סמכויות שר החקלאות לשר להגנת הסביבה, אושרה בכנסת, ועומדת בהוראות סעיף 31 לחוק יסוד: הממשלה. רשות שמורות הטבע מוסיפה כי "הציד אינו בגדר עיסוק" החוסה תחת זכות היסוד, ובכל מקרה ההגבלות שנקבעו בתיקון עומדות, לטעמה, במבחני סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק. הן נוצרו מכוח הסמכה מפורשת בסעיפים 9 ו-16 לחוק להגנת חיית הבר, לתכלית ראויה של הגנה על חיות הבר, ביטחון הציבור, ועקרון השוויון, ופגיעתן מידתית. אשר לעותר עצמו, המשיבים מבהירים כי רישיון זר אינו עומד בהגדרת תקנה 1 לתקנות ל"צייד ותיק", ואינו ממלא אחר תכלית ההקלה על ציידים כאלה.
בתשובתו לתגובות המשיבים, הסביר העותר כי, לשיטתו, "אין סמכות מקבילה לבית המשפט לעניינים מנהליים" לדון בטענותיו כלפי התיקון לתקנות – מה גם שהוא אינו משיג על החלטה מכוח החוק, כי אם על החלטה שהתקבלה בחריגה ממנו. כמו כן, הוא סבור שלא נפל בפעולותיו שיהוי העשוי למנוע דיון בעתירה ה"תוקפת פעולות של הרשות שהן בניגוד לדין".
בג"צ קבע, כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילת התערבות בהחלטות המשיבים.
סעיף 15 לחוק להגנת חיית הבר קובע כי –
"שר החקלאות רשאי להעביר את סמכויותיו לפי חוק זה, למנהל הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, פרט לסמכויותיו לפי סעיפים 1 ו-16 ורשאי הוא להטיל בצו על הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, תפקידים לביצוע הוראות חוק זה והתקנות על פיו".
לשון הסעיף ברורה: השר רשאי להעביר את סמכויותיו לפי החוק, "פרט לסמכויותיו לפי סעיפים 1 ו-16". אין כל יסוד לטענת העותר כי החוק מגביל העברת סמכויות המעוגנות בסעיפים אחרים, אך משום שנעשה בהן שימוש בהגדרות – להבדיל מן הסמכויות – המופיעות בסעיף 1. לא זו בלבד שאין לגישה זו עיגון בלשון החוק, אלא שההפך הוא הנכון: לו היה המחוקק מבקש למנוע העברת כל סמכות שנעשה בה שימוש בהגדרות סעיף 1, לא היה עליו להתייחס בנפרד לסעיף 16, שהרי – בדיוק כמו בסעיף 3 לחוק – גם בו נעשה שימוש רחב בהגדרות אלה. ברי, אפוא, כי שלילת העברת הסמכויות שבסעיף 1 (דהיינו סמכויות ההכרזה המפורטות בסעיף), אינה משליכה על הסמכות העצמאית למתן "רשיון או היתר לפי חוק זה", מכוח סעיף 9 לחוק.
אף בטענת העותר לגבי העברת סמכויות שר החקלאות לשר להגנת הסביבה אין ממש. אכן, בהחלטת הממשלה הרלוונטית (החלטה 6318 של הממשלה ה-25 "העברת סמכויות לפי חוק הגנת חיית הבר התשט"ו-1955 משר החקלאות לשר לאיכות הסביבה (19.11.1995)) נאמר כי "השר לאיכות הסביבה ושר החקלאות יביאו לממשלה, תוך שלושה חודשים, הצעה לתיקון החוק בכל הנובע מהחלטה זו". אולם, אין כל רמז להתניית העברת הסמכות בתיקון חקיקתי זה, וממילא אין בסיס לטענה כי התיקון לתקנות הגנת חיית הבר, שהותקן על ידי השר להגנת הסביבה, נוצר בחוסר סמכות.
אשר על כן, בג"צ קבע, כי גם ראשה השלישי של העתירה אינו מגלה עילה.
אשר לשני ראשיה הראשונים, די בכך שהם מופנים כלפי שר החקלאות – שאינו מחזיק עוד, כאמור, בסמכות למתן רישיונות ציד – כדי להביא לדחייתם על הסף.
למעלה מן הצורך, הוסיף בג"צ כי, בניגוד לעמדת העותר, אין מניעה עקרונית לתקוף חקיקת משנה בבית המשפט לעניינים מינהליים במסגרת תקיפה עקיפה. נמצא כי ביחס לרכיבים אלה של העתירה עמד לרשותו סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים – לפי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, בשילוב פריט 23(14) לתוספת הראשונה לחוק) – ולכן אין מקום כי בית משפט זה יידרש אליהם (בג"ץ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים, פסקאות 5-6 (11.8.2008); בג"ץ 2172/13 כהן נ' שר המשפטים, פסקה 8 (21.3.2013)).
מן הטעמים האמורים, העתירה נדחתה על הסף. העותר יישא בהוצאות משיבים 1-3 בסך 2,000 ₪, ובסכום דומה בהוצאות משיבה 4.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.
