בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ דחה בימים אלו עתירה שהוגשה נגד משטרת ישראל ואחרים, בעניין פינוי שטח בסילואן.
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה
עו"ד נועם קוריס כותב ברשת קו עיתונות
בעתירה דנן ביקשו העותרים, בין היתר, להורות למשיבה 1 (להלן: המשיבה או המשטרה) לסלק את ידה של המשיבה 2 (להלן: העמותה) מהמגרש הדרומי בחלקה 18 בגוש 30124, הנמצא בשכונת סילואן במזרח ירושלים (להלן גם: המקרקעין או המגרש הדרומי).
לפי הנטען בעתירה, העותרים הם יורשיו של מי שהיה הבעלים והמחזיק הבלעדי במגרש הדרומי, ששטחו כחצי דונם. לדברי העותרים, לאורך השנים הוקמו על המגרש הדרומי מחסנים חקלאיים וניטעו עצי פרי, ובשנים האחרונות חלק ממנו משמש עבורם כחניה. לטענת העותרים, ביום 15.7.2021 פלשה העמותה "באמצעות בחורים צעירים וחמושים" למגרש ותפסה חזקה בו. לדברי העותרים, הדבר נעשה "בעזרת משטרת ישראל" וללא כל צו שיפוטי. העותרים טוענים כי הם פנו למשטרת ישראל והגישו תלונה, אך לא נעשה דבר. העותרים מכחישים כי נכרתה עסקה בין המנוח פואד סיאם (להלן: פואד) לבין העמותה למכירת זכויותיו של פואד במקרקעין, ומכל מקום, לשיטתם פואד כלל לא היה בעל זכויות במגרש שלהם. לטענת העותרים, זכותם לקבל סיוע ממשטרת ישראל לסילוק ידה של העמותה מהמקרקעין מעוגנת בסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1967 (להלן: חוק המקרקעין).
המשיבה, משטרת ישראל, פירטה בתגובתה את השתלשלות העניינים מנקודת מבטה.
(-) המשיבה מאשרת כי ביום 15.7.2021 התקבל דיווח (ככל הנראה העותר 3) על אירוע פלישה לשטח שנטען כי הוא בבעלותו של הפונה. שוטרים שהגיעו למקום הבחינו בהתקהלות שהתפתחה לקטטה, שבמהלכה אף הותז גז פלפל לעבר השוטרים. לטענת המשיבה, השוטרים הרגיעו את הרוחות ופיזרו את ההתקהלות.
(-) עוד באותו היום הגיש העותר 1 תלונה על פלישה למקרקעין. חוקרת המשטרה שגבתה את תלונתו ביקשה ממנו להציג מסמכים לצורך המשך בירור תלונתו, אולם לא היה בידו כל מסמך לכך, הוא לא ידע למסור מה זהותם של הפולשים, ולא היו ברשותו תמונות או תיעוד מהאירוע. לדברי החוקרת, העותר 1 טען כי הפולשים טענו בפניו שרכשו את הקרקע מאת אחד מבעלי הקרקע או היורשים, אך לטענתו, רכישה שכזו אינה תקפה היות שלקרקע מספר בעלים ויורשים.
(-) ביום 1.8.2021 פנה בא כוח העותרים ללשכת היועץ המשפטי במשטרת מחוז ירושלים, ובהמשך לכך נעשו פניות מצד המשטרה לעותר 1 ולנציגי העמותה. ביום 10.8.2021 אותר העותר 1 וטען כי הפולשים טענו שרכשו את הקרקע מדודו פואד, אולם לדבריו זכותו של פואד אינה רשומה. לדברי המשיבה, העותר 1 סירב למסור את שמות היורשים של סבו (בעל הקרקע הרשומה) וטען כי מסמכים אלה נמצאים בידי עורך דינו. העותר 1 התבקש לפנות לעורך דינו על מנת להעביר את המסמכים למשטרה, אך מסמכים אלה לא הומצאו.
(-) בא כוח העמותה התייצב אף הוא בתחנת המשטרה, וטען כי זו רכשה את השטח בשנת 2018. בין היתר, הוצג אימות חתימה נוטריוני של חתימת פואד על ייפוי כוח בלתי חוזר למכירת המגרש נושא העתירה; אישור תשלום ארנונה על ידי העמותה בגין חודש אוגוסט 2020; אישור מעיריית ירושלים כי הנכס רשום על שם העמותה; ופלט מרשם המשכונות שלפניו רשום משכון לטובת העמותה על השטח. נטען כי העמותה מחזיקה בשטח מיום 1.1.2021 (לאחר שחוזה השכירות האחרון בשטח הסתיים בסוף שנת 2020), כי בידה מפתח לשטח, וכי הציוד בשטח נרכש מכספה.
(-) בהמשך לכך, כחלק מבחינה משפטית אם יש מקום להיענות לבקשת העותרים ולהעניק סיוע משטרתי בהתאם לסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התבצעה על ידי המשיבה השלמת חקירה לגבי ההחזקה האפקטיבית בקרקע (היות שאין מדובר בקרקע המשמשת למגורים) ונגבתה הודעה מהעותר 3. לאחר בחינת הראיות שנאספו, המשיבה מצאה כי זהות הבעלים בשטח וזהות המחזיק בו בפועל לא הובררו כדבעי, ומשכך לא ניתן להעניק סיוע משטרתי לפינוי הקרקע. המשיבה מוסיפה כי לאחר הגשת העתירה, נעשתה פנייה נוספת לעותר 3, אולם הלה סירב למסור פרטים, טען שימסור הכל במסגרת הליך משפטי, ולא שעה לדברי החוקר כי בכך הוא מסכל את יכולתה של המשטרה לסייע לו.
לאור האמור, המשיבה סבורה דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. לטענתה, מדובר בסכסוך אזרחי של העותרים מול העמותה, וטענות העותרים והסעדים המבוקשים על ידם מקומם להתברר בערכאה אזרחית. לעמדת המשיבה, דין העתירה להידחות אף לגופה, שכן אין עילה משפטית המחייבת את המשטרה לפעול כפי שנתבקש בעתירה. זאת, לנוכח אי בהירות ביחס לשאלת ההחזקה האפקטיבית וזהות הגורם שהחזיק בפועל בקרקע עובר לפלישה הנטענת, כמו גם ביחס לשאלת הבעלות בקרקע. במצב זה, לא מתקיימים התנאים הדרושים למתן סיוע של המשטרה לפינוי מהמקרקעין, וממילא החלטת המשטרה נתקבלה כדין ולא נפל פגם בהתנהלותה.
העמותה הגישה אף היא תגובה מקדמית, ואף היא סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף. לטענתה, כלל אין מדובר בפלישה למקרקעין ומדובר בעלילה מצד העותרים. לדבריה, פואד החזיק במגרש עשרות שנים, ובשנת 2018 היא רכשה ממנו את זכויותיו, והחזקה במגרש הועברה לידי העמותה. לדברי העמותה, העותרים מודעים לכך אך הם מסתירים זאת מבית המשפט ביודעין. העמותה טוענת עוד כי העותרים לא הציגו ולו בדל של ראיה כי יש להם זכות כלשהי במגרש או כי החזיקו בו. מנגד, העמותה טוענת כי יש בידה ראיות רבות המוכיחות את טענתה, שאף הועברו לידי המשטרה. עוד נטען כי גרסת העותרים שלפיה לפואד לא היו זכויות במקרקעין, עומדות בסתירה לדברים שהעותרים עצמם מסרו בהזדמנויות אחרות. באשר לאירועי יום ה-15.7.2021, העמותה טוענת כי עובדיה הותקפו על ידי העותרים או מי מטעמם, וכי בשל כך אף הוגשו תלונות למשטרה. עוד נטען כי עתירת העותרים לוקה באי ניקיון כפיים, וכי הערכאות האזרחיות הן הערכאות המתאימות לבירור הטענות.
לאחר עיון בעתירה ובתגובות המשיבים, המסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי ובהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת המשיבה.
ראשית, בכל הנוגע לסוגיית הבעלות וההחזקה במגרש, הרי שאין מקומה להתברר במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. מדובר בסוגיה אזרחית מובהקת שהמקום לבררה הוא בפני הערכאה האזרחית המוסמכת, וככלל, כפי שהובהר בפסיקה פעמים רבות, בית משפט זה לא יידרש לעתירה מקום שבו עומד לרשות העותר סעד חלופי (ראו, בין היתר, בג"ץ 136/21 אבישר נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיו תחבורה בישראל בע"מ (9.2.2021) (להלן: עניין אבישר)). ככל שהעותרים מעוניינים לברר סוגיות אזרחיות הקשורות במקרקעין, פתוחה בפניהם הדרך לנקוט הליך מתאים (אם במסגרת תביעה לסילוק יד או כל תביעה מתאימה אחרת לבירור הזכויות), ואיני מביע כל עמדה לגבי סוג ההליך המתאים במקרה דנן או לגופה של המחלוקת הניטשת בין הצדדים. החשוב לענייננו, שהגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה ההליך המתאים לצורך הכרעה במחלוקת זו.
העותרים, שככל הנראה היו ערים לקושי הטמון בעתירתם לנוכח קיומו של סעד חלופי, עטו על העתירה אצטלה של טענה מתחום המשפט המינהלי, התוקפת כביכול את החלטת משטרת ישראל שלא לפעול לסילוק ידה של המשיבה מן המקרקעין. אלא שאין בהגשת העתירה במתכונת זו כדי לסייע לעותרים. עילת הסף שעניינה קיומו של סעד חלופי, עומדת בתוקפה כאשר מוגשת עתירה שנועדה לקדם את האינטרס של העותר בסכסוך שהוא אזרחי במהותו (ראו בג"ץ 4062/21 פריינטה נ' משטרת ישראל, פסקה 10 (13.7.2021), שנסב גם הוא על עתירה שהופנתה נגד משטרת ישראל, בטענה כי זו מיאנה לסייע לו להפסיק פלישה למקרקעין).
מכל מקום, כפי שעולה מהעתירה ומתגובות המשיבים, לעת הזו קיימת אי בהירות בשאלת הזכויות וההחזקה האפקטיבית במקרקעין בפרק הזמן הרלוונטי. בנסיבות אלו, עמדת המשטרה כי אל לה להפעיל את סמכותה מכוח סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, בדין יסודה. בנושא זה הובהר בפסיקה כי "כאשר שוררת אי בהירות בשאלה מי היה המחזיק בפועל במקרקעין טרם הפלישה הנטענת, אין זה מתפקידה של המשטרה להכניס ראשה לעניין זה", אלא אם הוכח לה ברמת שכנוע גבוהה כי התקיימו תנאיו של סעיף 18(ב) לחוק (בג"ץ 384/09 הקרי נ' משטרת ישראל, פסקה 5 (2.2.2009), ההדגשה הוספה – י"ע)); כן ראו בג"ץ 8950/17 אבו אלרוב נ' משטרת ישראל (2.9.2018); עניין אבישר, פסקה 6). תנאי זה אינו מתמלא במקרה דנן, וממילא לא ניתן לומר כי נפל פגם בהחלטת המשטרה המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.
בג"צ הוסיף בקצרה כי העותרים, בניסיון לבסס את טענתם כי הם בעלי הזכויות והחזקה במקרקעין, צירפו לעתירתם פסק דין של בית המשפט לעניינים מקומיים משנת 2008 (ב"ש 6955/07 סיאם נ' מדינת ישראל (8.7.2008)). בפסק הדין התקבל ערר שהוגש על צו זמני שהוציאה עיריית ירושלים, שמכוחו ביקשה העירייה לעשות שימוש לתקופה מוגבלת בחלק ממגרש לצורכי חניה. בפסק הדין נקבע כי יש לבטל את הצו שהוציאה העירייה, משהתברר כי הקרקע המדוברת מיועדת לשצ"פ ולשטח השמור לחפירות ארכיאולוגיות. לפיכך, כך נקבע, הגם שמדובר בשטח ריק, הרי שלא מדובר ב"מגרש ריק" כהגדרתו בחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987, ועל כן העירייה לא היתה רשאית לעשות בו שימוש לצרכי חניה.
העותרים טענו כי "פסק הדין […] הינו הוכחה ניצחת כי הן הבעלות והן בחזקה הבלעדית והבלבדית במגרש נשוא הליכים אלה היתה בידי העותרים. כאן המקום להזכיר כי המדובר בהליכים שהתקיימו לפני בית המשפט לעניינים מקומיים עוד לפני יותר מעשור, ועל כן ברור כי הם משקפים את המצב לאמיתו" (פסקה 8 לעתירה, השגיאות במקור – י"ע).
בג"צ עיין בפסק הדין והתקשה להבין כיצד יש בו כדי לבסס את טענת העותרים. לא זו בלבד שאין זהות מלאה בין העותרים בעתירה דנן לעוררים בהליך המוזכר; ולא זו בלבד שבפסק הדין כלל לא מצוין באיזה גוש ובאיזו חלקה מדובר; ולא זו בלבד שפסק הדין לא מתיימר לקבוע מי הם בעלי הזכויות במקרקעין; אלא שפסק הדין ניתן לפני למעלה מ-13 שנה, ופשיטא שאין בו כדי ללמד מיהו בעל הזכויות והחזקה במקרקעין בשנים מאוחרות יותר ובתקופה הרלוונטית לעתירה דנן.
אשר על כן, העתירה נדחתה.
בג"ץ קבע עוד, כי העותרים ישאו בהוצאות המשיבות בסך של 2,500 ₪ כל אחת.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.
