העליון אישר ריבית גבוהה מחוק אשראי הוגן

נועם קוריס 29 בנובמבר 2021 - בשעה: 08:43

171 14 דקות לקרוא

בית המשפט העליון דחה בקשה לקיים דיון נוסף על פסק דינו של בית משפט העליון (השופטים נ' סולברג, ד׳ ברק-ארז ו-י׳ אלרון) בע"א 647/20 מיום 2.9.2021 (להלן: פסק הדין) שבו נקבע כי הוראותיו של הסכם פשרה שנערך בין הצדדים אינן מגלות אי חוקיות מובהקת המצדיקה את ביטולו של פסק הדין שנתן תוקף להסכמות הצדדים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עדיין לא נרשמתם? לחצו כאן והצטרפו לרשת החברתית החדשה של ישראל

הרקע העובדתי הרלוונטי לענייננו תואר בהרחבה בפסק הדין. בתמצית ייאמר כי הצדדים חתמו על הסכם שמכוחו התחייבה המשיבה להעמיד למבקש הלוואה בסך 4,000,000 ש"ח, אשר חולקה לשלוש הלוואות בסכומים ובתנאים שונים. הצדדים חתמו בנוסף על נספח להסכם שלפיו המשיבה תעניק למבקש הלוואה נוספת בסך 650,000 ש"ח, אשר תצבור ריבית בשיעור שנתי של 18%, בצמוד למדד ובתוספת מע"מ, וכי ככל שההלוואה לא תיפרע עד למועד הפירעון שנקבע בנספח, תחול עליה ריבית פיגורים בשיעור של 36% בשנה. עוד צוין בנספח כי הצדדים מסכימים על שינוי שיעור הריבית שתחול על יתרת ההלוואה הראשונה, כך שזו תעמוד על 18% ולא על 13% בתוספת הפרשי הצמדה.

• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן

המבקש טען כי נספח זה זויף, והגיש תביעה נגד המשיבה ובא-כוחה שבה עתר לביטול הסכם ההלוואה ולשורה של סעדים נוספים. במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט קמא, קיבלו הצדדים את המלצת המותב לסיום ההתדיינות ביניהם, וזאת בכפוף להסכמות שנגעו, בין היתר, לשיעורי הריביות שיחולו (להלן: הסכם הפשרה הראשון). בפסק דין חלקי מיום 29.12.2015, שבו ניתן תוקף להסכמות הצדדים, ציין בית המשפט קמא כי בהתאם לסמכות המסורה לו מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ועל יסוד הסכמות הצדדים, שיעור הריבית ההסכמית שתחול מיום 11.2.2015 ועד יום 29.6.2016 תהיה 18% לשנה וככל שהמבקש לא יעמוד בתשלום החוב המוסכם בשיעור הריבית כאמור, יעלה שיעור הריבית ל-22% לשנה, החל מיום 30.6.2016 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בחלוף מספר חודשים מיום שניתן פסק הדין החלקי, הגיש המשיב בקשה לביטולו בטענה כי הסכם הפשרה הראשון מבוסס על מסמכים מזויפים שהוגשו לבית המשפט. המבקש הוסיף וטען, בין היתר, כי הוא לא הבין את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים בדיון וכי שיעורי הריבית שנקבעו חרגו מההסכמות. טענות אלו של המבקש נדחו על ידי בית המשפט קמא תוך שצוין כי המבקש היה מיוצג על ידי עורכי דין וכי "שיתף פעולה לכל אורך הדרך עם פסק הדין".

בהמשך לכך, הגיש המבקש תביעה נפרדת לבית המשפט קמא, שבה טען לקיומם של פגמים בהסכם הפשרה הראשון, אשר מצדיקים לשיטתו את ביטולו. במסגרת הדיון שהתקיים בעניין זה בפני בית המשפט קמא, הגיעו הצדדים להסכמות חדשות, אשר החליפו את אלו שעוגנו בגדרי הסכם הפשרה הראשון, ואף הסכמות אלו קיבלו תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה השני). בהסכם הפשרה השני צוין, בין היתר, כי ככל שהמבקש לא ישלם למשיבה סכום של 800,000 ש"ח עד למועד הפירעון שסוכם, יצבור הסכום ריבית פיגורים משתנה. תחילה, בשיעור של 22% בתוספת מע"מ והחל מיום 1.6.2017 ועד למועד פירעון החוב "יישא סכום החוב הכולל (קרן בצירוף הפרשי ההצמדה והמע"מ) ריבית שנתית בשיעור של 13% אשר תתווסף על הקרן מדי שנה ועליה יתווסף מע"מ".

יומיים לפני המועד לתשלום החוב המוסכם לפי הסכם הפשרה השני, הגישו המבקש ורעייתו בקשה לביטול הסכם פשרה זה, בטענה כי המבקש לא הבין את הוראותיו נוכח קשיי שפה וכי רק בדיעבד הוא הבין שתנאיו גרועים מתנאי הסכם הפשרה הראשון. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול הסכם הפשרה השני וקבע כי סיים את מלאכתו בעת מתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, וכי אין זה מתפקידו להדרש לטענות המבקש שעניינן פרשנות הסכם הפשרה השני.

על רקע זה, הגיש המבקש תביעה נוספת לבית המשפט קמא, שבה עתר לסעד הצהרתי שיורה על ביטול הסכם ההלוואה, הסכמי הפשרה, החלטות בית המשפט המחוזי שהעניקו להסכמי הפשרה תוקף של פסק דין, והפסיקתות שנחתמו בעקבות החלטות אלו. בהקשר זה נטען על ידי המבקש כי הריבית שנקבעה בשני הסכמי הפשרה אינה חוקית משום שהיא עולה על השיעור המירבי הקבוע בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל–1970 (להלן: צו הריבית), העומד על 13%; וחלקה אף גבוה מריבית הפיגורים המירבית הקבועה בצו זה, אשר שיעורה עומד על 17%. המבקש העלה טענות נוספות כנגד הסכם ההלוואה, ובכלל זה כי לא הבין את הוראות ההסכם; כי שיעור הריבית שנקבע בו גבוה מהשיעור המירבי לפי צו הריבית, וכי המשיבה הפרה את הסכם ההלוואה בכך שלא העמידה לרשותו את מלוא הסכום שהוסכם במועד וחייבה אותו בעמלות ובריבית גבוהה מזו שנקבעה בהסכם, כך שבסופו של דבר נגבה ממנו סכום גבוה מהמותר לפי צו הריבית.

תביעה זו של המבקש אף היא נדחתה תוך שנקבע כי טענות המבקש אינן מתיישבות עם ההצהרות שהשמיע בפני בית המשפט לפיהן הבין את תוכן ההסכם בטרם שחתם עליו. עוד ציין בית המשפט קמא כי טענות המבקש באשר לשיעורי הריבית שנקבעו בהסכמי הפשרה אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות ההשתק וסופיות הדיון, וזאת בשים לב לכך שעניינו של המבקש נדון במסגרת מספר הליכים משפטיים, שבכולם הסכים לשיעורי ריבית גבוהים, ואף כשעתר לביטול הסכמי הפשרה במסגרת ההליכים הקודמים, לא היו בפיו טענות בדבר אי-חוקיות שיעורי הריבית שנקבעו בהם. לבסוף נקבע כי התנהלות המבקש מהווה ניצול לרעה של הליכים משפטיים והושתו עליו הוצאות בסך 65,000 ש"ח.

על פסק דין זה הגיש המבקש את הערעור מושא הבקשה לדיון נוסף, אשר נדחה בדעת רוב על ידי בית משפט זה. עיקר הדיון בערעור נסב על טענות המבקש בדבר אי חוקיות הסכם ההלוואה והסכמי הפשרה לנוכח שיעורי הריבית הגבוהים שנקבעו בהם. השופט י' אלרון, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, סבר כי יש לקבל את טענות המבקש בעניין זה וקבע כי לא די בכך שהסכמות הצדדים במקרה דנן קיבלו תוקף של פסק דין כדי לסתום את הגולל על האפשרות לבטלן מחמת אי חוקיות. השופט אלרון סבר כי בענייננו, הוראות הסכמי הפשרה סותרות את הוראות צו הריבית. בהקשר זה צוין כי הריבית המירבית שנקבעה במסגרת הצו חלה אמנם על מלווה צמוד-ערך בלבד, ואולם עיון בהסכמי הפשרה מלמד כי אף שאין בהם התייחסות להצמדה למדד, הם מבוססים במקור על הסכם ההלוואה שבגדרו הוסכם על הלוואה צמודת מדד. משכך, סבר השופט אלרון כי הסכמי הפשרה היו צריכים להיות כפופים למגבלות הקבועות בצו הריבית ומשעה ששיעורי הריבית שנקבעו בהסכמים חרגו מהמותר, לא היה מקום להעניק להם תוקף של פסק דין.

השופט אלרון העיר כי בענייננו יש ליחס משקל לכך שהערכאה הדיונית כלל לא נדרשה לטענות המבקש בדבר היחס שבין הריביות המופרזות שנקבעו בהסכמים ובין הוראות צו הריבית. עוד ציין השופט אלרון כי המשיבה היא חברה מנוסה הפועלת בתחום ההלוואות ועל כן יש להניח כי היא מודעת להוראותיו הקוגנטיות של חוק הריבית, אך חרף זאת היא כללה בהסכם ההלוואה שיעורי ריבית מופרזים. לגישתו, אין להשלים עם התוצאה לפיה הסכמי הפשרה יהוו גושפנקא לפעילות בלתי חוקית של מתדיינים מתוחכמים הפועלים בשוק ההלוואות, כדוגמת המשיבה, וסבר כי בנסיבות העניין יש להורות על ביטולן של התניות המופיעות בהסכמי הפשרה שעניינן היקף חובותיו של המבקש כלפי המשיבה, ולקבוע כי סכום החוב המקורי שנקבע בהסכם ההלוואה יצבור ריביות בכפוף לשיעור המירבי הקבוע בצו הריבית.

דעת הרוב (מפי השופטת ד' ברק ארז, בהסכמת השופט סולברג), סברה כי אין לאפשר למבקש להעלות טענות נגד הסכם הפשרה השני בנסיבות שבהן טענות דומות הועלו על ידו בעבר והובילו ל"פתיחת" הסכם פשרה קודם שקיבל אף הוא תוקף של פסק דין. לגישת השופטת ברק ארז, במישור הדיוני, לא ניתן לבחון בשלב זה את הוראות הסכם ההלוואה או את הסכם הפשרה הראשון, שכן ערעור המבקש הוגש ביחס לפסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה השני. השופטת ברק ארז הוסיפה כי גם במישור המהותי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. זאת, שכן על פי ההלכה הפסוקה, ביטולם של פסקי דין הנותנים תוקף להסדר פשרה, צריך להיות שמור למקרים חריגים ביותר, ובהתקיים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה מעקרון סופיות הדין. לשיטתה, גם במקרים שבהם ביטול פסק הדין מתבקש לנוכח אי-חוקיות נטענת, על בית המשפט להפעיל את סמכותו ולהורות על ביטול פסק הדין אך במקרים שבהם אי החוקיות הייתה גלויה או שברור כי בית המשפט שבחן את הסדר הפשרה היה צריך לזהותה ולהימנע מליתן לה תוקף. לגישת השופטת ברק ארז, המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה.

השופטת ברק ארז הוסיפה ובחנה את רכיבי הסכם הפשרה השני וקבעה כי הרכיב שתואר כ"סכום הפשרה", אינו כולל כל התייחסות לשיעור ריבית מסוים, אלא מבטא הסכמה על סכום "גלובלי" שאותו ישלם המבקש למשיבה. לשיטת השופטת ברק ארז, ממילא לא ניתן לדעת במסגרת בחינת הסכם הפשרה אם סכום פשרה זה משקף ריבית בלתי חוקית או מרכיבים אחרים הקשורים במערכת היחסים בין הצדדים, שבית המשפט אינו חשוף להם ואף אינו נדרש לבחון אותם. אשר לשיעורי הריבית המוסכמים שנקבעו בהסכם הפשרה השני, סברה השופטת ברק ארז כי אין מצופה מבית משפט המתבקש לאשר הסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים ביוזמתם, לאחר מערכת יחסית עסקית מורכבת ומרובת תהפוכות, להידרש לשאלה האם הוראות צו הריבית חלות על שיעורי הריבית שנקבעו בהוראות הסכם הפשרה השני, אם לאו. על כך הוסיפה השופטת ברק ארז וציינה, בבחינת למעלה מן הצורך, כי ממילא המבקש לא הוכיח את טענותיו ביחס לחריגה מהוראות הדין. על יסוד האמור קבעה השופטת ברק ארז כי אין לומר שבהסכם הפשרה השני טמונה אי-חוקיות ברורה הנגלית לעין, אשר פוגעת בתקנת הציבור ומצדיקה סטייה מעקרון סופיות הדיון.

השופט נ' סולברג הצטרף לדעתה של השופטת ברק-ארז וציין כי קיים ספק בשאלה אם אכן נפל פגם של אי-חוקיות בהסכם הפשרה השני, ובהינתן השלב שבו מצוי הסכסוך – ערעור בהליך לביטול פסק דין אזרחי שהפך חלוט – ממילא אין מקום להידרש לשאלה זו. בהקשר זה הוסיף השופט סולברג וציין כי עקרון סופיות הדיון מורה כי בית המשפט לא יבחן מחדש את ההסכם ואת פסק הדין שנתן לו תוקף, ולא יבטל פסק דין שהפך זה מכבר לחלוט, שאחרת, אין טעם ממשי בפתרון הסכסוך בבית המשפט מלכתחילה. עוד קבע השופט סולברג כי יש לייחס משמעות רבה להסכמה החוזית שגיבשו הצדדים, אשר היו מיוצגים בהליך, ולהתחשב באינטרס הציבורי להגשים את ציפיותיהם. בנסיבות אלו קבע השופט סולברג, כי חרף ההכרה העקרונית בסמכות לביטול פסק דין מוסכם, אין לומר כי המקרה דנן בא בקהל אותם מקרים חריגים שבהם תופעל סמכות הביטול, ומכאן שדין הערעור להידחות.

בבקשה שלפנינו, טוען המבקש כי פסק הדין מנוגד לפסקי דין קודמים שיצאו מלפני בית משפט זה וכי תוצאותיו עשויות להשליך על שוק האשראי בכללותו כמו גם על הליכי פשרה רבים המתנהלים בערכאות השונות. לטענת המבקש, בפסק הדין נקבע כי ביטולו של הסכם פשרה בשל אי חוקיות ואף הימנעות מלכתחילה מאישור של הסדר פשרה מחמת אי חוקיות, צריך להיות שמור למקרים חריגים ביותר. קביעה זו מוקשית בעיני המבקש מהטעם שהיא עלולה לעודד מתדיינים להתגבר על הוראות חוק קוגנטיות, כדוגמת אלו הקבועות בצו הריבית, באמצעות הסדרי פשרה. על רקע זה טוען המבקש כי יש לקיים דיון נוסף בשאלה אם הסכמי ההלוואה המקוריים שעליהם חתם היו חוקיים, שכן על בסיסם נערכו הסכמי הפשרה שביטולם התבקש במסגרת הערעור. לבסוף טוען המבקש כי פסק הדין מבכר את עקרון סופיות הדיון על פני אינטרס הציבור שלא להעניק תוקף להסכם בלתי חוקי או הסכם שנוגד את תקנת הציבור, וגם בסוגיה זו, אשר לגישתו טרם זכתה להתייחסות בפסיקה, סבור המבקש כי יש לקיים דיון בהרכב מורחב של שופטים.

בית המשפט העליון הכריע, כי דין הבקשה להידחות. תנאי סף לקיומו של דיון נוסף הוא כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט; דנ"א 5453/18 הראל נ' פקיד שומה גוש דן, פסקה 4 (9.8.2018)).

תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

עיון בבקשה מעלה כי המבקש לא הצביע על הלכה כלשהי שנקבעה בפסק הדין, ולא בכדי. בפסק הדין נושא הבקשה דנן לא נקבעה כל הלכה חדשה אלא יושמו בו הלכות קיימות ולפיהן הסמכות להורות על ביטולו של פסק דין מוסכם תיעשה במשׂוּרה, במקרים חריגים בלבד, בהליך המיועד לכך ובהתקיים טעמים כבדי משקל (פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת ברק ארז; פסקה 5 לחוות דעתו של השופט סולברג, וההפניות שם). למעשה, כל חברי ההרכב סברו כי לא די בהעלאת טענה בדבר אי חוקיות בתנאי הסכם פשרה כדי להוביל באופן גורף לביטול ההסכם – אלא יש להצביע על אי חוקיות מובהקת ועל שיקולים כבדי משקל התומכים בביטולו חרף הפגיעה בעקרון סופיות הדיון. יישום הדין הנוהג וההלכות שהוזכרו בפסק הדין על נסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן, הוליך את דעת הרוב למסקנה כי לא התקיימו טעמים כבדי משקל כאמור וכי אין לייחס להסכם הפשרה נושא הערעור אי חוקיות מובהקת כזו. קביעות אלו אינן עולות כדי הלכה חדשה ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה לדיון נוסף. למעשה, טענות המבקש, רובן ככולן, תוקפות את תוצאת פסק הדין ואת האופן שבו יושמו הלכות קיימות. טענות אלה הן טענות "ערעוריות" מובהקות וכבר נפסק לא אחת כי הליך הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף (ראו מני רבים: דנ"א 898/21 עיריית כרמיאל נ' המשביר 365 החזקות בע"מ, פסקה 8 (19.5.2021)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.