בפרשת השבוע מוזכר שלאחר שבני ישראל הסכימו לקבל את התורה, והוסיפו גם והתכוננו לבואה במשך למעלה משלשה ימים. הקב"ה ירד בעצמו ליתן להם את עשרת הדברות, ובדברה התשיעית ציווה – "לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר" (שמות, כ', י"ג), כלומר שאסור לעד לשקר ולמסור גרסה לא נכונה בעת מתן עדותו.
וכעת נדון במושג "מסירת עדות" בצורה הכללית:
1. על סמך כמה עדים יוכלו לפשוט ספק ולפסוק על פיו? האם עד אחד גם יועיל?
2. מי הם הכשרים והפסולים לעדות?
3. האם יש חובה לאדם להעיד עבור מה שראה? מה הדין אם הוא לא מעונין להעיד?
4. מה הדין אם נתפסו העדים ב'מתן עדות שקר'?
במשפט העברי ובחוק.
במשפט העברי – בענין כמות העדים לחיוב:
בתורה נכתב "על פי שנים עדים יקום דבר" (דברים, י"ט, ט"ו) ומכאן לומדים לומדים חז"ל שבשביל לפשוט ספק ולפסוק דין זקוקים למינימום שני עדים שיעידו בדבר, ואילו עדותו של אחד לא תהיה קבילה כלל כעדות. ובטעם לדבר נכתב בגמ' ובשו"ע (גמ' קידושין סו:, ובשו"ע יו"ד קכ"ז ה"ג) שבגלל שאין אנו יודעים מי הצודק בדין שלפנינו, אזי עדות של שנים שמעידים לצד מסוים, נשמע יותר אמין מאשר עדותו של יחיד, ולכן עדותו של יחיד בלבד, לרוב לא תועיל.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
ובאותו ענין, הוזכר עוד בגמ' (מסכת גיטין ב:) שב"דיני אישות" זקוקים דווקא לשני עדים; כלומר, אם נוצר ספק לגבי אישה נשואה האם זינתה תחת בעלה, וממילא תיאסר על בעלה בהמשך מגוריהם יחד, וגם מפסידה את כתובתה או שלא ודינה ככשרה, שפסקה הגמ' שבכדי לפוסלה על בעלה וכו', זקוקים לעדותם של שני עדים דווקא ("אין דבר שבערווה פחות משנים" כמאמר הגמ').
אולם, בגמ' ובהלכה נפסק כי בספיקות של "איסור והיתר" – בגלל חשיבותם הרבה (כגון: ספק מאכל טרף שנאמן לומר "טרף הוא", או "כשר הוא"/ בטומאת אישה שנאמנת לומר "טהורה אני" וכו'), אפי' גם אם אין שני עדים בדבר, בכ"ז התירו חז"ל שיהיה קביל עדותו של יחיד. והטעם לדבר הוא, הואיל ורק עפ"י דבריו שהעיד נוכל לפשוט את הספק, לכן, במקרים כאלו מקילים וסומכים על עדות יחיד, והביאה הגמ' ראיה לכך – מ"תרומה"; שנאמן אדם לטעון "אלו פירות התרומה" ולא חוששים לדבריו שמא משקר, כך גם בעניני "איסור והיתר" בגלל שהמעיד הוא היחיד שיכול להעיד, אזי סומכים על דבריו גם ללא חיזוק עדות נוספת (עפ"י דברי רש"י גיטין ב:).
בענין פסולים וכשרים לעדות:
להלכה נפסק ברמב"ם (שופטים, הל' עדות פ"ט ה"א) 6 סוגי אנשים (הנפוצים ושכיחים) שפסולים להעיד לפי ההלכה,
1. קטנים – מגיל 13, הואיל ואין להם דעת, אזי גם עדותם אינה קבילה.
2. עבדים – שהואיל ואין בהם מוסריות גבוהה, הם נפסלו מלהעיד (יעויין במפרשים על הרמב"ם שם).
3. נשים – פסולות מלהעיד, ובטעם לדבר,
ביאר הרמב"ם (שם פ"ט ה"ב) משום שמלשון הפסוק "על פי שנים עדים" שמלמד על מתן עדות משמע דווקא עדים שהם זכרים, וממילא ברוב המקרים – עדות אשה לא קבילה, אך יודגש: שבדיני איסור והיתר, כפי שנכתב לעיל – אשה נאמנת להעיד.
4. לא בריאים בנפשם – (כדוג' חרש, שוטה בנפשו, סומא וכו') שבגלל שאינם בריאים דיים, אזי עדותם אינה קבילה.
5. קרובי משפחתו של אחד מבע"ד, ואנשים הנוגעים בדבר: שבגלל קרבתם/ הנאתם מבע"ד מסוים/ מהדין שייצא, אזי אסורים הם בעדות, ועדותם אינה קבילה.
6. משחקים בקוביה – כלומר, מהמרים אסורים במתן עדות ועדותם אינה קבילה, והסיבה לכך היא משום ובעצם ההימורים שלהם שאסורים עפ"י התורה ובכל זאת הם מהמרים ממילא גם אין הכרח שלא יעידו שקר, וממילא עדותם לא קבילה.
בענין חובה וההגעה להעיד:
כתוב בתנ"ך "אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה' א'), ודרשו מזה הרמב"ם והחינוך (ספר המצוות לרמב"ם רצ"ז, ספר החינוך רל"ז) שב"דיני ממונות" כל אדם שהיה עד למקרה שדנים בו כעת בביה"ד, צריך הוא ללכת ולהעיד מדין "אל תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט ט"ז). אך אם הדין הוא בדיני נפשות ודנים על סמך מקרה שהיה עד לו האם להמית את הנאשם או שלא, אזי יהיה חובה מדאורייתא עליו (על העד) ללכת ולהעיד כנגד/ בעד.
בענין "מתן עדות שקר":
בפרשתנו נכתב "לא תענה ברעך עד שקר" ומזה לומדים לכל התורה שיש איסור למסור עדות שקר בביה"ד.
ויש מחלוקת בגמ' (בב"ק עב:) האם כשהוזמו העדים והתגלו כשקרנים, אזי כל עדויותיהם שהעידו עד כעת – נפסלות למפרע, או שרק מכעת יהיו פסולים מלהעיד; שלדעת אביי עדויותיהם נפסלות למפרע, ולדעת רבא מכעת ואילך יהיו בעינינו כשקרנים שאסור להם להעיד. ולהלכה פסק הרמב"ם (שופטים, עדות, י"ח ג') ששיטתו של אביי היא הקובעת ל"דינא דהלכתא".
ובענין עונשם של העדים שהתגלו כשקרנים, נכתב בתנ"ך "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות" (דברים י"ט כ') שמזה דורשים חז"ל (משניות מסכת מכות פ"א מ"ו) שאותו עונש שהיה אמור להיגזר על הנאשם/ בע"ד שהעידו שקר כנגדו, אזי זה יהיה העונש שייגזר על אותם עדים ששיקרו.
אך, במידה והעידו שביצע עבירה שעונשה עונש מוות, אזי אפי' שלכאורה היו צריכים להיענש ולמות, בכ"ז ריחמה עליהם התורה ואינם ייהרגו.
בחוק – בענין חובת עד להעיד:
בחוק נפסק (חוק בית המשפט תשמ"ד – 1984), כי במידה וביקש ביהמ"ש מאדם להתייצב למתן עדות/ למסור מסמך כלשהוא שהיה קשור לתיק שדן בענינו, וסירב האדם להגיע להעיד, אזי רשאי ביהמ"ש להוציא כנגדו 'צו הבאה', שבו המשטרה תגיע לקחתו למתן העדות בביהמ"ש (סעי' 73א (1) לחוק), וכן רשאי להטיל קנס של עד ₪1,800, ומאסר של עד חודש ימים (סעי' 73א (2) לחוק).
בענין 'מתן עדות שקר':
נפסק בחוק (חוק העונשין תשל"ז – 1977) כי המעיד עדות שקר בביהמ"ש ביודעו כי עדותו שקרית היא עונשו מאסר עד 7 שנים, אך אם הובטחה לו טובת הנאה בגין עדותו זו, אזי עונשו יהיה עד 9 שנות מאסר (סעי' 237א לחוק).
וכן נפסק, שבמידה ובדה מליבו ראיה והשתמש בה בביהמ"ש, אזי עונשו יהיה עד 5 שנות מאסר (סעי' 238 לחוק).
בענין כשרים ופסולים לעדות:
בפקודת הראיות נפסק (פקודת הראיות תשל"א – 1971 סעי' 2-3 לפקודה) כי כולם כשרים ליתן עדות, גם קרובי משפחה ונוגעים בדבר, כגון: בן זוג/ הורה/ אח/ ילד וכדו',
אך יש כמה סייגים בחוק לזה, כגון שבמשפט פלילי המתנהל כנגד בן זוג, לרוב לא יהיה קביל עדות בן הזוג השני לחובתו של בן הזוג החשוד (יעויין שם בהרחבה).
בענין כמות העדים לחיוב:
לפי החוק לכאורה עדותו של יחיד קבילה.
אך נפסק, שעדותו של קרוב משפחתו של בע"ד, ו/או של קטין מתחת לגיל 14, ו/או בנוגע בדבר, לבד ללא סיוע ו/או קבלת עדויות אחרות, אזי יהיה רשאי ביהמ"ש לקבל עדות זו, אך בטעמים מיוחדים שיירשמו (סעי' 6 (1-3) לפקודת העדות).
בברכת שבת שלום, בן ציון כהן.
