בג"ץ: הערבים המתגוררים בבתים בשייח ג'ראח יוכלו להישאר תמורת דמי שכירות מופחתים

בית משפט העליון קבע היום (שלישי) כי הערבים המתגוררים בבתים השייכים להקדש "נחלת שמעון" בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, יוכלו להמשיך להתגורר בהם בדמי שכירות מופחתים, זאת עד להשלמת ההסדר. לאחר השלמת ההסדר, תוכרע שאלת הזכויות במקרקעין. בכך בית המשפט קיבל באופן חלקי את ערעור המשפחות הערביות.

ההחלטה התקבלה ברוב של שני שופטים, יצחק עמית ודפנה ברק-ארז, נגד אחד, השופט נעם סולברג. פסק הדין יתקיים לגבי 13 המשפחות, ובכך פינויין נמנע לעת עתה.

פסק הדין עסק בשאלה האם יש להורות על פינויים של המבקשים, תושבי מזרח ירושלים המתגוררים מזה עשרות שנים בנכסים הממוקמים בשכונת "שייח ג'ראח" המכונה גם שכונת "שמעון הצדיק". ביסודו של ההליך עומדת ההיסטוריה המורכבת של ירושלים וחילופי השלטון שחלו במקום. הזכויות במתחם נרכשו עוד במאה התשע עשרה על-ידי יהודים, והקרקע נרשמה כקרקע הקדש על שם הרבנים הראשיים בירושלים. לאחר מלחמת העצמאות, בתקופת השלטון הירדני במקום, המתחם נוהל על-ידי הממונה הירדני על נכסי האויב ובאותה עת נבנו במקום יחידות דיור ושוכנו בהן משפחות של פליטים פלסטינים, אשר הסכימו בתמורה לוותר על מעמדם כנתמכים על-ידי אונר"א.

המשפחות נדרשו לעמוד במספר תנאים שעניינם פיתוח הנכסים והשקעה בהם. כן הוסכם כי לאחר שתחלוף תקופה בת שלוש שנים תועבר הבעלות בנכסים לשוכרים, בכפוף לתנאים מסוימים שנקבעו בהסכמים שנכרתו עמם. ואולם, בעקבות מלחמת ששת הימים והחלת המשפט הישראלי על ירושלים חלה פעם נוספת תמורה במצב המשפטי באזור. הנכסים הוקנו לאפוטרופוס הכללי ובהמשך שוחררו לידי ועד עדת הספרדים בירושלים והוועד הכללי כנסת ישראל "בכפוף לזכות צד שלישי אם קיימת זכות כזו". מאז התנהלו הליכים משפטיים רבים, תחילה בין הוועדים היהודיים למשפחות המתגוררות במתחם, ובהמשך בין מי שרכשה את הזכויות מהוועדים, חברת נחלת שמעון בע"מ, ומשפחות אלה. יש לציין עוד כי הליכי ההסדר ביחס למקרקעין במקום טרם הושלמו.

ראשיתו של ההליך הנוכחי בתביעת פינוי שהגישה חברת נחלת שמעון נגד המשפחות וזאת לאחר שלא שילמו לה דמי שכירות וביצעו שינויים במושכר. תביעות הפינוי התקבלו בבית משפט השלום, וערעורן של המשפחות על כך לבית המשפט המחוזי נדחה. המשפחות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

בבית המשפט העליון נקבע ברוב דעות (השופטים עמית ו-ברק-ארז כנגד דעתו החולקת של השופט סולברג) כי יש מקום לתת רשות ערעור במקרה זה.

לגוף הדברים, כלל שופטי ההרכב סברו כי נקודת המוצא לדיון היא הכרה בזכות הבעלות הרשומה של הוועדים היהודיים ונחלת שמעון שבאה בנעליהם. עם זאת, הם נחלקו בשאלת זכויותיהם של המחזיקים בנכסים.

השופטת ברק-ארז קבעה כי יש לראות במחזיקים כבעלי רישיון בלתי הדיר להוסיף ולהתגורר בנכסים. השופטת ברק-ארז הסבירה כי מורכבותו של המקרה נובעת מכך שחוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], התש"ל-1970, שהורה על השבת זכויות בנכסים למי שהיו בעליהם לפני מלחמת העצמאות, נותר שותק לגבי זכויותיהם של מי שישבו בפועל בנכסים, ואף רכשו בהם זכויות.

השופטת ברק-ארז הוסיפה כי אף שהליכים משפטיים קודמים נדרשו למעמדם של המחזיקים כ"דיירים מוגנים", הליכים אלו לא יצרו "מעשה בית דין" לעניין ההבחנה בין דיירות מוגנת לבין אחיזה ברישיון. זאת, מאחר שהמחזיקים לא יכלו להשיג בהליך ערעורי על הקביעה בעניין הדיירות המוגנת במסגרת ההתדיינות המקורית בין הצדדים, שנדרשה שם לצורך הדיפתה של תביעת הפינוי של הוועדים היהודיים. המחזיקים לא ביקשו לתקוף את התוצאה של אי-פינוים מהנכסים, וככל שחלקו על ההנמקה שביסודה לא יכלו להגיש ערעור על כך בלבד, מאחר שהדין אינו מאפשר לצד להליך להגיש ערעור על טעמי פסק הדין, מבלי לערער על תוצאתו.

לגוף הדברים סברה השופטת ברק-ארז כי הרישיון הוא הביטוי המשפטי המשקף את הזכויות שבהן אוחזים המחזיקים מכוח ההסכמים שנעשו עמם מתוך מגמה להקנות זכות נמשכת, וכאשר תשלום מלוא התמורה הושלם כבר בתקופה הירדנית. לבסוף, השופטת ברק-ארז ציינה כי זהו מקרה המשקף את המורכבות הרבה הכרוכה במצבים של "צדק מעברי" מהיבט ההגנה על זכויות קניין.

השופט סולברג סבר כי יש לדחות את הבקשה על הסף, בהיעדר הצדקה למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'. הסכסוך שבין הצדדים אינו חורג מעניינם הפרטני, כפי שנקבע פעם אחר פעם על-ידי שופטי בית משפט זה, בשורה ארוכה של הליכים (הנשיא שמגר, הנשיא ברק, והשופטים דורנר, לוין ודנציגר). בהמשך נדרש השופט סולברג גם לערעור גופו. תחילה הבהיר, כי לא היה מקום לכך שבית המשפט יטען מיוזמתו, עבור המבקשים, כי הם בני-רשות במקרקעין, מקום שבו הטענה לא הועלתה על-ידי מי הצדדים במסגרת הליך זה, ואף לא נשמעה בעשרות ההליכים הקודמים שעסקו במתחם שמעון הצדיק, מפי המחזיקים בנכסים.

בהמשך קבע השופט סולברג כי מעמדם של המבקשים כדיירים מוגנים הוכרע זה מכבר בהליכים קודמים, וממילא קיים בעניין זה השתק פלוגתה, המונע מהם לטעון אחרת בהליך דנן. עוד קבע השופט סולברג, כי גם לגופם של דברים אין לראות את המבקשים כבעלי רישיון בלתי-הדיר במקרקעין, המחייב צדדים שלישיים.

לגישתו, הסכמי השכירות שנכרתו בתקופת השלטון הירדני הם ברורים, ומכוחם הוענקו למחזיקים בנכסים במתחם זכויות שכירות, אשר הפכו במרוצת השנים, עם החלת המשפט הישראלי במזרח ירושלים, לזכויות דיירות מוגנת. משהפרו המבקשים את חובותיהם כדיירים מוגנים, בצדק הורו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי על פינויָם מן המקרקעין, ואין מקום להתערב בתוצאה זו.

השופט עמית סבר אף הוא כי קיים במקרה זה "מעשה בית דין" לעניין הדיירות המוגנת, אך סבר כי מדובר בזכות דיירות מוגנת העומדת "בצל" הליכי הסדר, על רקע העסקאות שנעשו בתקופה הירדנית. בהקשר זה עמד השופט עמית על כך שבהתאם למערכת החוזית שבין המחזיקים לממשלת ירדן, המחזיקים היו אמורים לשלם דמי שכירות סמליים של חצי דינר לשנה בלבד, ולכאורה ניתן היה לשכלל זכות שכירות זו לבעלות ב"נקיפת אצבע". לגישת השופט עמית, במסגרת הליכי הסדר מקרקעין, זכותם זו של המערערים ראויה להיבחן אל מול זכות הבעלות המקורית שהועברה אל חברת נחלת שמעון בע"מ. על כן, לשיטתו, יש לאפשר למשפחות להוסיף ולהתגורר בנכסים כנגד תשלום דמי שכירות מופחתים, וזאת עד להשלמת הליכי ההסדר במקום, שאז תוכרע באופן סופי שאלת הזכויות במקרקעין.

לעניין התוצאה בלבד, בשל המחלוקת בין חברי ההרכב, השופטת ברק-ארז צירפה את דעתה לדעתו של השופט עמית. התוצאה המעשית היא אפוא שהערעור התקבל בחלקו ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט עמית.

ח"כ איתמר בן גביר הגיב: "החלטת בית המשפט העליון לשנות את החוק ולטעון טענות בשם הפורעים שהשתלטו על נכסים ואז לפטור אותם מהגזלה ולהשאיר אותם במקום היא החלטה חשוכה, לא חוקית, לא דמוקרטית ומנוגדת לערכי שלטון החוק ומהוה תקדים חמור מאוד שממנו יהנו פולשים. מקווה שהחברה תגיש בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב בהרכב של תשעה שופטים. אסור לאבד את שמעון הצדיק!".

יו״ר הציונות הדתית, ח״כ בצלאל סמוטריץ׳,הגיב: ״ביהמ"ש העליון הוכיח היום, כאשר רמס את הקניין הפרטי משיקולים פוליטיים, ששום דבר אצלו לא משפטי והכל פוליטיקה ואג'נדה. את עמונה ועפרה ומגרון ונתיב האבות יגרשו ויהרסו משיקולים פוליטיים ובתירוץ של קניין פרטי, ולפולשים הערבים בשמעון הצדיק יאפשרו להישאר מאותם שיקולים פוליטיים ולמרות הפגיעה בקניין הפרטי. אין שום כלל משפטי ששופטי העליון לא ירמסו בדרך למימוש אג'נדת השמאל הפוסט ציונית שלהם, ולכן הפתרון הוא בהחלפה שלהם בשופטים שמרנים, ציוניים ולאומיים. פסק הדין הזה מחדד את עוצמת הכישלון של סער ושקד בסבב המינויים האחרון, שיבטיח לנו עוד ועוד פסקים מעוותים כאלה. כשנחזור בעזרת השם להנהגה נצטרך לשנות את שיטת המינוי, להכפיל את מספר השופטים בעליון ולמנות בבת אחת כמות גדולה של שופטים ישרים והגונים שיפחיתו דרמטית את השפעת השופטים מוטי אג'נדת השמאל הקיימים.״