בפרשת השבוע מוזכר בין היתר שאדם שיודע דבר מסוים על חבירו (לרעתו/ לטובתו) ונמנע מלספר שמא יקראו לו ביה"ד להעיד, אזי הוא עובר עבירה ויצטרך להקריב קרבן לכפרתו. "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" (ויקרא פ"ה א').
וכעת נדון בנושא "זכות השתיקה":
1. "זכות השתיקה", אמיתית או סתם קלישאה?
2. מתי עומדת לעד / לבע"ד זכות השתיקה, ומתי לעומת זאת – יתחייב לומר את גרסתו/ עדותו?
3. מתי מחובתו של הדיין גם כשהעד שותק, בכ"ז לעזור לו לטעון את דבריו?
4. מתי חוששים לשתיקתו כאישור והסכמה להאשמות?
5. האם בעצם שתיקת הבע"ד, אפשר לראות כ'אישור והסכמה' לביצוע עסקא?
במשפט העברי ובחוק.
במשפט העברי –
"זכות השתיקה" אמת או קלישאה?
פסק הרמ"א (חו"מ פ' ס"א) שכל שתיקת עד מול טענות חבירו (כששותק בבי"ד, יעויין בשו"ע) – מהווה כהודאה, וכן מוזכר לגבי מקרה שדן בו הרא"ש, שהבע"ד שמר על זכות השתיקה ולא ענה לשאלות הדיינים. ופסק הרא"ש שחייב הנתבע לענות על כל שאלות הדיינים ובמידה ולא יענה לשאלותיהם, זה ייראה כאילו הבע"ד שיקר בעדותו ויש לו מה להסתיר, ולכן יהיה לדיין את הזכות לפסוק כפי רואות עיניו בלי להזדקק לדבריו של הבע"ד, לכאורה יוצא מכל האמור לעיל שאין ערך מוחלט למושג "זכות השתיקה" בדין העברי.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
אולם, נפסק בשו"ע (חו"מ י"ז ט') וברמב"ם (סנהדרין כ"א י"א) שיש מקרים שאפי' שהעד שותק, עדיין אין זה נקרא כהשתמטות ורמאות. למשל, אם נראה לדיינים שהעד אינו מצליח לחבר משפטים בעקבות התרגשות/ כעס וכדו', אזי מחוייבים הם לסייע לבע"ד ולמנוע ממנו את הבעיה שבגינה לא מצליח להשלים את עדותו. וכן גם נפסק בתקנות ביה"ד הרבניים (תקנה ס"א) "בע"ד חייב לענות תשובות מלאות אמיתיות וכנות בלי השתמטויות על כל השאלות שביה"ד או הצד שכנגד יעמיד לו, וכן להציג את כל המסמכים שיידרשו".
בענין שתיקה כאישור לההטחות וההאשמות –
הגמ' (מסכת כתובות יד:) דנה לגבי שני אנשים שרבים, ואחד כינה את רעהו בכינוי גנאי (כג' ממזר אתה/ פסול לעדות אתה) ויש מחלוקת מה יהיה הדין אם ה"מכונה" שותק, האם בעצם שתיקתו הוי אומר שמאשר את דברי רעהו או שלא, שלדעת ת"ק בעצם השתיקה – מהווה כאישור, דאל"כ היה עליו לצווח שלא נכון ההאשמות והכינויים שהוטחו בו, וממילא כעת ייפסל לכהונה/ לנשואין, אך לדעת ר"מ אין לחוש לשתיקתו כאישור לכינוי ולכן אין לפוסלו עפ"י זה לנשואין/ לכהונה (הטעם יבואר לקמן). ופסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ט הכ"ב) כדעת ת"ק שאם האדם לא מיחה כנגד הכינוי וההאשמה, אזי ייפסל הוא לכהונה/ לנישואין, שהרי אם זה לא היה נכון, ודאי היה מוחה כנגד.
אך הגמ' כתבה במקום אחר (מסכת קידושין עא:) ששתיקת אדם בעת ריב מראה על "ייחוס משפחתי גבוה" (כמאמר הגמ'), ומי שזוכה לשתוק ולהבליג ראשון בעת המריבה, מראה שייחוסו גדול מחבירו. ומזה למדו הרשב"א והראב"ד ההיפך מדברי הרמב"ם דלעיל, וסוברים שאדם ששותק ומבליג בעת מריבה אפי' שכינו אותו בכינויי גנאי – גם כשישתוק לא יפסלו אותו בעקבות שתיקתו כי שתיקתו מהווה רק כמעלה, וכן פסק גם הרמ"א להלכה (אע"ז ב' ד').
בענין שתיקת בע"ד כאישור לעיסקא –
פסק הרמ"א (חו"מ פ"א ז') במקרה שאדם התנה עם מורה מסויים שילמד את בן חבירו, ואילו אבי הבן היה נוכח בשיחה ושתק ולא הביע דעה לשום צד, אזי רואים בשתיקתו כהסכמה לשכירת שירותיו של המורה.
בחוק –
בענין "זכות השתיקה" –
בטעם לענין מהו זכות השתיקה ולמה הוא נועד, יוזכר פסיקתו של בג"צ (6319/95 יוסף חכמי נ' דוד לוי) שמסביר – שהסיבה שניתן 'זכות השתיקה' בחקירה ובעדות, היא ב"כדי להוציא את האדם מהפלונטר שנתון בו; בין החובה המוסרית והמשפטית לומר את האמת, לבין השקר בכדי להציל את עורו, לבין ההסתבכות בביזיון ביהמ"ש בשל סירובו להעיד".
וכן נפסק בחוק (חוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב 1982), שנאשם רשאי "להימנע מלהעיד" (סעי' 161 לחוק), אך ביהמ"ש צריך להסביר לו גם שהימנעות זו עשויה לשמש חיזוק וסיוע למשקל ראיות התביעה כנגדו ולחובתו (סעי' 162 לחוק). וכן נפסק בפקודת הראיות שאין חובה לאדם למסור ראיה אם יש בה ראיה באותה עבירה המיוחסת לו, וכן אם בכ"ז ביהמ"ש הורה על מסירת הראיה, אזי לא יוכלו להשתמש בראיה זו כנגד מוסר הראיה. בברכת שבת שלום. בן ציון כהן.
