ד"ר מרינה דרורי היא מומחית ברפואת ילדים ומנהלת המרכז לבריאות הילד של כללית בקרית גת. כשפרצה המלחמה באוקראינה היה לה ברור שהיא חייבת להגיע ולסייע בדרכה: להעניק טיפול רפואי לילדי הפליטים הנמלטים מאזורי הלחימה ומגיעים לגבול מולדובה, לשם הגיעה יחד עם משלחת מיוחדת.
יומיים אחרי שחזרה ארצה כתבה מעט על המסע לשם: "קשה לדבר כשהרגש סוער, המלחמה נמשכת, חיים נגמרים והכאב גדול. קשה גם לשבת ולא לעשות שום דבר כדי להיאבק ברוע ובזוועה המתרחשת מול העיניים. תחושת חוסר האונים גרמה לי לעזוב את המקום הנוח שלי ולנסות לעשות משהו. אני חזרתי לפני 5 ימים ממולדובה."
"לגבול אוקראינה הגעתי יחד עם קבוצה של 20 אנשי רפואה ולוגיסטיקה כדי לתרום את חלקנו למען הפליטים מאוקראינה. המילה "פליט" כמו רסיס בתוך הנשמה. כל מי שפגשנו, הם אנשים רגילים בדיוק כמוני ,יותר נכון נשים כמוני, עם ילדים, סבא וסבתא. הבעלים, האחים והבנים נשארו בתוך אוקראינה. כל מי שהגיעו לקבלת טיפול, עזבו את הבית שלהם, בלי בגדים ,בלי טיטולים, בלי אמצעי היגיינה ובלי תרופות, גם לא תרופות מצילות חיים. הם הצליחו להימלט ,לפעמים תחת אש, התגלגלו שעות וימים בדרכים." הוסיפה.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
"לא אכלו והשתדלו גם לא לשתות ,כי אין שירותים בתוך האוטובוס. לא ישנו שעות ארוכות, האנשים האלה, לא ביקשו עזרה, גם כאשר היו זקוקים לה. כמה ימים אחרי החזרה והפנים שלהן, עדיין מלוות אותי. אישה מאוד צעירה עם תינוק ,לגמרי לבד, לילד יש חום וצריך רופא שיבדוק את הילד ויגיד לה שהוא בסדר ,שאין לו שום דבר מסוכן ושהיא יכולה להיות רגועה, לפחות בעניין הזה.. סבתא עם אי ספיקת לב, בלי התרופות שלה. לא יכולה אפילו לגשת לשירותים שנמצאים בסוף המסדרון הארוך בתוך אכסניה של שנות ה70. היא קיבלה הליכון שהבאנו מהארץ זה נתן לה קצת תקווה."
עוד כתבה דרורי: "עוד סבתא, בודדה, הגיעה בלי אף אחד, הנכד שלה לא הצליח לעבור את הגבול, כשהגיע נעצר ונשלח בחזרה, כי הוא בן 18 ,שום דבר ושום תרופה לא יוכלו להפסיק את הדאגה והכאב שלה. ילדה קטנה ומאוד רזה שמספרת שבעיר שלה יש מלחמה והיא פוחדת לחזור הביתה, הרבה דמעות והרבה רצון לחזור כבר הביתה. אמא אחת שהגיעה עם ילדיה לקבלת טיפול שאלה אותנו :"אתם באמת באתם מישראל בשבילנו?" ואנחנו עשינו את מה שיכולנו. בדקנו ,טיפלנו, נתנו תמיכה נפשית, הרבה חיבקנו וגם בכינו יחד ."
לסיום כתבה: "נפגשנו בשדה התעופה בבוקר יום חמישי 24.03 , 20 אנשים שלא מכירים אחד את השנייה. הייתה לנו מטרה אחת ורצון אחד לעזור לאנשים, אנשים שהפכו לחברים יקרים, שיש להם מקום בלב שלי. חזרנו לפני מס' ימים ואי אפשר לסכם את המסע, לא כל עוד המלחמה נמשכת והמסע, גם אחרי החזרה ארצה, נמשך, מסע של רגשות ומחשבות. אנחנו היינו שם, הקשבנו לסיפורים, הסתכלנו בעיניים מלאות דמעות ותסכול וגם הצלחנו לגרום לחיוך והרגשה קצת יותר טובה, להזכיר להם שיש צחוק, שיש שפיות, שיש תקווה שהכל יגמר והם יחזרו לבתים שלהם, הילדים ילכו לבית הספר. חיי האדם חשובים יותר מכל, מכל אידאולוגיה, מכל מטרה, מכל דבר! עבורנו, אנשי רפואה זהו ערך מקודש ואמת ברורה, חבל שמנהיגי המדינות הם לא רופאים …"
