בפרשת השבוע מוזכר מותם של שני בני אהרון, ומיד לאחמ"כ הוסמכה הסיבה שבגללה מתו ("בקורבתם לפני ה"), ומסמיכות הפסוקים – דרשו הקדמונים שהסיבה שהקב"ה הסמיך את הטעם ("בקורבתם לפני ה'…") לאחר סיפור מיתתם ("אחרי מות…"), זה בכדי לשמור על שמם הטוב ולמנוע מאנשים לדבר בגנותם ולומר שהסיבה שהקב"ה הרגם זה בגלל מעשים לא ראויים שעשו, לכן בא ופירט שהסיבה היא בגלל היותם קרובים ובכירים מידי אצל הקב"ה, לכן הוא דקדק איתם יתר על המידה ונענשו. "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וַיָּמֻתוּ" (ויקרא ט"ז א').
וכעת נדון לגבי "סיפור לשון הרע" על מתים,
1. האם מותר לספר לשוה"ר על אדם שהלך לעולמו?
2. ומה יהיה הדין כשהנפטר שספרו עליו לשוה"ר הוא תלמיד חכם, האם הדין יהיה שונה?
3. מה יהיה עונשו של המספר לשוה"ר על מת, אם בכלל?
במשפט העברי ובחוק.
במשפט העברי –
בגמרא (מסכת שבת קנב.) נחלקו רבי חייא ור"ש ברבי על אמירתו של רב אבהו שטען שהמתים שומעים ומבינים מה שמדברים סביבם, וכעת נחלקים בדבריו עד מתי המת שומע את דברי הסובבים (כדבריו), האם הכווננ שהמת שומע עד שסותמים את הגולל מעל קברו, או שהנפטר עדיין שומע עד שיתעכל בשרו (!), ולקמן מסופר (שם, קנג.) שלפני פטירתו של רב, אזי ביקש מידידו רבי שמואל בר שילת שבעת ההספד שלו (של רב), יספידו רבי שמואל מעל הממוצע אודות מעשיו הטובים שעשה בחייו כדי שיוכל (רב) לשמוע איך הציבור מתחזק מהדברים שנאמרו לזכותו, אפי' שכבר נפטר, משמע מדברי הגמ' שהנפטר גם לאחר פטירתו, עדיין שומע מה שהולך סביבו. וכ"כ הירושלמי (שם) וז"ל "המת יודע ושומע קילוסיו כמתוך חלום וכל שאומרים בפניו – יודע", עד כאן.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
לגבי סיפור לשוה"ר על נפטר ת"ח –
בגמ' (מועד קטן יט.) נכתב שהמבזה ומספר לשוה"ר על ת"ח גם לאחר פטירתו, ביה"ד רשאים לנדות את המספר לשוה"ר, וכן גם פסק הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ב ה"ח) שאחד מ-24 דברים שבי"ד רשאי לנדות אדם הוא "מבזה ת"ח לאחר מותו". אך מנגד, לגבי נפטר שאינו תלמיד חכם שסיפרו עליו לשוה"ר, כתב המרדכי (סי' תשכ"ד) שיש תקנת הקדמונים (ולא דינא דגמ' כמו שהוזכר במבזה ת"ח שנפטר) להחרים גם על מי שהוציא את דיבתו של כל נפטר אף שאינו תלמיד חכם, והביא ראיה לדבריו מהמדרש תנחומא (ואתחנן אות ו'). וכן גם פסק השו"ע (או"ח סי' תר"ו ה"ג).
מה יהיה עונשו של המספר לשוה"ר –
פסקו המשנ"ב והרמ"א (חו"מ ת"כ סעי' ל"ח) שהמספר לשוה"ר, בשביל לכפר על מעשיו, אזי יצטרך ללכת ולבקש סליחה בקברו של הנפטר ואף לצום תעניות כדי שתחוס נשמתו של הנפטר למחול למבזה. ופסק הכף החיים (תר"ו מ"ט) שהמספר לשוה"ר בשביל כפרתו אף יצטרך לקחת 10 אנשים לקברו של הנפטר ולבקש סליחה ממנו בקברו (יעויין בהרחבה בדברי החוט השני אה"כ עמוד ק"ו).
פיצוי של משפחת הנפטר מהמספר לשוה"ר –
ראיתי שהביאו משמו של הפרופ' אביעד הכהן שהוכיח, שהמספר לשוה"ר על הנפטר לא יתחייב לפצות את קרובי הנפטר בכסף (הואיל ומעשיו נעשו בגרמא, יעויין בדבריו).
בחוק –
בחוק נפסק (חוק איסור לשון הרע ה'תשכ"ה – 1965) שלשון הרע שמסופרת לאחר מותו של אדם – דינה כסיפור לשון הרע בחייו של הנפטר, ויהיה רשאי הנפגע לתבוע את המספר לשוה"ר לדין, אלא שבלשוה"ר שספרו על הנפטר לאחר מותו יוכלו רק בני משפחתו (בן הזוג, ילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו וכו') לתבוע את שמו הטוב של יקירם שנפגע מדברי הלשון הרע שנאמרו כנגדו, ואף להעמיד את המבזה לדין (דבר שלא קרה עד היום) (סעי' 5 לחוק). אולם, רשאים הם לפעול בשמו ולהגיש לדין את המבזה תוך 6 חודשים מעת פטירת יקירם שנפגע מדברי הלשוה"ר (סעי' 25 לחוק). בברכת חג שמח ושבת שלום, בן ציון כהן.
