בפרשת השבוע מוזכר שאדם שהזיק את רעהו בכוונה תחילה, אזי ייענש הוא בעצמו באותו מעשה שביצע כנגד הנפגע. "שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כ"ד כ').
וכעת נדון במושג "לא תִקּוֹם ולא תִטּוֹר".
1. לפי הדין, יהיה מותר לנקום בבן אדם שהזיק אותי במזיד?
2. במידה ואסור, איך התורה מצווה בפרשתנו "עין תחת עין…" משמע שצריך לנקום, הרי זה אסור!
3. באמת כוונת התורה שצריך לשבור 'שן' למי ששבר את ה'שן' של האחר?!
במשפט העברי ובחוק.
במשפט העברי –
בתנ"ך נכתב "לא תִקּוֹם ולא תיטור את בני עמך…" (ויקרא י"ט י"ח) כלומר, שאסור לגמול רע לאדם שהתנהג בצורה רעה כלפינו. יתירה מכך, אף יהיה אסור לנטור איבה בליבנו כלפי אותו אדם ("לא תטור"). וכן פסק הרמב"ם להלכה (הל' דעות פ"ז ה"ז) וז"ל "הנוקם בחבירו עובר בלא תעשה דאורייתא של 'לא תיקום'…", ומוסיף הרמב"ם "ואע"פ שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאוד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מידותיו". ועוד כתב שאסרה התורה גם את ה"נטירה שבלב" הואיל וקיים חשש שמתוך ה'נטירה' יגיע למצב של 'נקמה'. אלא אף שנעשה לאדם עוול מצווה עליו לשכוח ממנו," עד כאן דבריו.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
אך בגמ' נכתב (יומא כג.) שכל האיסור שאסרה תורה בנקימה ונטירה הוא דווקא במקרים שהנזק הוא רק 'ממוני', שאז יש המלצה למחול ואף קיים איסור לנטור ולנקום, אך במידה והנזק הוא נזק 'גופני' אזי יש היתר לשמור טינה ואף לנקום. יתירה מכך, אף כתוב בגמ' שתלמיד חכם שהוזק בנזק שהוא גופני אזי יהיה חובה עליו לנקום חזרה במזיק ולא לוותר ולחוס עליו, ואם בחר שלא לנקום מיד, מגדירה אותו הגמ' ש"אינו תלמיד חכם" (שם, כב.), וכן גם פסק הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ז הי"ג).
הגמ' (בב"ק פד.) דורשת מהפסוק "עין תחת עין" שאם הפוגע סימא את עין חבירו – "נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו למכור בשוק", כלומר שכל כוונת התורה בציווי "עין תחת עין" אין הכוונה שמי שהזיק עין אזי יזיקו לו את עינו כעונש, אלא שיצטרך המזיק לשלם את השווי של הצער הריפוי וההיזק בלבד, שנגרם לניזק. אך מנגד, כתב הרמב"ם בספרו (מורה נבוכים ח"ג פרק מ"א) שבעבירת הריגה, אין מחילה לרוצח ותשלום כופר בלבד, אלא העונש שלו הוא "הריגה" כמו שביצע, וכ"כ שאר הפוסקים ז"ל.
לסיום, יוצא מכל האמור לעיל שכוונת התורה בפסוק "עין תחת עין" לא מדובר ממש 'עין' אלא תשלום ממון בלבד. אך לפי"ז תמוה מאוד למה נקטה התורה לשון " עין תחת עין" ולא " ממון תחת עין" הרי יוצא שהמזיק משלם רק ממון בעבור ההיזק ולא מזיקים אותו כמו שהוא עשה!? השבוע זכיתי ליהתקל במאמרו של הפילוסוף היהודי הנודע עמנואל לוינס מצרפת, שתירץ שרצתה התורה להפחיד את אותם אוליגרכים ועשירים שיזלזלו וידם תהיה קלה להזיק את גופו של האחר, הואיל ולא תהיה להם בעיה לשלם כסף (…). לכן התורה נקטה לשון של "עין תחת עין" כדי שיגרום להם לפחד מחשש שמא ייעשה להם כמו שהם עשו.
בחוק –
בחוק נפסק (חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח – 1998) אודות החיוב הגדול לסייע לאחר בעת צרה וזה לשונו: "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו" עד כאן, (סעי' 1א לחוק).
ויתירה מכך, אף נקבעה סנקציה של קנס למי שלא מושיט עזרה מסיבה כלשהיא (סעי' 4 לחוק), ובכך חוק זה הופך את החובה המוסרית לחובה חוקית ומדינית כדברי ח"כ חנן פורת בעת הגשת הצע"ח, וזה לשונו: "לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך"; שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו" (מתוך דברי ח"כ חנן פורת 22.6.98).
'עזרה לזולת בכל מצב' בפסיקות ביהמ"ש
פסק ביהמ"ש במקרה שבו נהג רכב פגע באדם, ונמנע במכוון להגיש עזרה (תאונת 'פגע וברח'), ובעקבות ההפקרה ואי מתן העזרה מצד הפוגע נקבע מותו של הפצוע, ופסק ביהמ"ש במררה זה עונש חמור כנגד המפקיר שגרמה למותו של הפצוע, (ת"פ 2243-12-19 מדינת ישראל נ' בנאיון, ביהמ"ש מחוזי באר שבע).
וכן עוד, ביהמ"ש הרשיע נאשם על שהפר את חובת ההצלה והושטת עזרה לפי חוק לא תעמוד על דם רעך. הנאשם ראה את חברו הולם בפניו של הנפגע ונופל לקרקע מעוצמת הפגיעה, אזי השופט קבע כי גם אם באותו שלב לא נשקפה סכנה ממשית ומיידית לחיי הקורבן, כי הרי ניתן היה לעמוד על הסכנה שיש לבריאותו או לשלמות גופו כדי להושיט לו העזרה הדרושה על פי החוק הנ"ל וגם שם פסק ביהמ"ש עונש בגין מעשה זה (1550/01 מדינת ישראל נ' קוגן סרגיי, ביהמ"ש השלום רחובות). בברכת שבת שלום ובשורות טובות. בן ציון כהן.
