פרשת בהר תשפ"ב – איסורי ריבית במשפט העברי ובחוק

בפרשת השבוע מוזכר האיסור של 'לקיחת ריבית' מהלווה עבור ההלוואה שקיבל, "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵֽאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כ"ה ל"ו).

וכעת נדון –
1. מהו 'ריבית', ואיזה סוגי ריביות קיימים שאסורים?
2. למה בכלל אסור לגבות ריבית, לפי ההלכה?
3. מה יהיה עונשו של המלווה בריבית?
4. איך היום כולנו משלמים תוספת ריבית?
כל התשובות במאמר הבא –

במשפט העברי –
'ריבית' הכוונה להלוואה שניתנה ללווה, ובתמורה יצטרך הלווה לשלם למלווה בעת הפירעון, חוץ מסכום ההלוואה אף תוספת של סכום מסוים 'ריבית', עבור הלוואתו, ובהלכה נקבע כמה סוגי ריביות שאסורות לפי התורה, א. 'ריבית קצוצה' כלומר, שסכום ה'ריבית' של ההלוואה נקבע בעת מתן ההלוואה.

ב. 'ריבית מוקדמת/ מאוחרת' – כלומר, ריבית המתבטאת בתשלום/ מתן תשורה כתמורה על ההלוואה שניתנה/ שעתידה להינתן למלווה עבור הלוואתו.

ג. 'ריבית דברים' כלומר ריבית המתבטאת במעשים שעשה הלווה כלפי המלווה שאלולא דבר ההלוואה – לא היה קורה, כגון 'שאילת שלום' למלווה, הוי אומר שאם עד זמן ההלוואה לא היה ביניהם קשר ושאילת שלום, אזי יהיה אסור כעת ללוה להתחיל להקדים שלום למלווה רק בגלל שקיבל ממנו את ההלוואה (שאילת השלום כעת נקראת כ'ריבית' לכל דבר, כדברי הגמ' בב"מ עה.), וכל המקרים דלעיל אסורים ונקראים כריבית ורובם אף אסורים מדאורייתא.
ובטעם לדבר שאסרה תורה על המלווה לדרוש תוספת תשלום ריבית עבור הלוואתו, ניתנו כמה סיבות:

א. כתב המנחת חינוך (מצווה שמ"ג) שהסיבה שאסרה התורה לדרוש מהלווה תוספת ריבית עבור מתן ההלוואה היא בגלל שכל הסיבה שביקש הלווה הלוואה כי לו עצמו לא היה כסף. לכן, אם כעת נדרוש ממנו לשלם גם תוספת ריבית עבור הלוואתו, זה יגרור למצב שהוא לא יצליח אף פעם לצאת מהחוב, ובכדי למנוע מקרים מעין אלו אזי מנעה התורה בכל האופנים לקיחת ריבית בהלוואות גם במקרים שיש הסכמת הלווה לתוספת הריבית.

ב. כתב הגר"ש שקופ (שערי יושר שער ה' פרק כ"ה) שהריבית נאסרה מדאורייתא בכל האופנים משום שהיא "כמו נשיכת נחש" כדבריו, כלומר – כמו שנשיכת הנחש לאט לאט עולה ומטפסת, וכשכבר מרגיש האדם את היזק הנשיכה – מאוחר מידי ללא אפשרות ריפוי (ניתן כמשל בלבד…), כך גם ה'ריבית' בתחילה זה סכום ממש פעוט ולאט לאט זה תופח, וכשמרגיש הלווה את הסכום הסופי שטיפסה הריבית – כבר יהיה מאוחר מידי, וממילא סבר הגר"ש שקופ שהענין הוא מעין גזל שהלווה לא גמר בדעתו שסכום הריבית יצטבר עד כדי כך, ובכדי למנוע מקרים כאלו, אסרה התורה בכל המקרים תוספת נטילת ריבית גם במקרים בהם הלווה מוכן ומסכים לתשלום תוספת הריבית.

במידה וסיכמו הלווה והמלווה על החזר ההלוואה בתוספת תשלום הריבית אזי הם עוברים בלאווין דאורייתא של "לא תשימון עליו נשך" (ויקרא פכ"ב כ"ד) וב"את כספך לא תיתן לו בנשך" (ויקרא כ"ה ל"ו) ו"לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (ויקרא כ"ג כ') וכתב הרמב"ם (משפטים הל' מלווה ולווה פ"ד ה"ב) שגם הלווה וכל המסייעים בדבר (בהלוואה ונטילת הריבית) אפי' כותב השטר בין הצדדים כולם עוברים ב"לפני עיור לא תתן מכשול" שהרי הכשילו את המלווה בעצם ההלוואה, אך אין עונש פיזי (מלקות/ קנס וכדו') למלווה וללווה הואיל וזה נקרא 'לאו הניתק לעשה' כלומר שיהיה רשאי הלווה בכל רגע נתון, אף לאחר תשלום תוספת הריבית לחזור ולדרוש מהמלווה את הריבית ששילם עבור הלוואתו ו/או אף יוכל המלווה גם לאחר קבלת 'תוספת הריבית' להחזיר ללווה את תשלום הריבית שקיבל, ולכן אין עונש עבור קבלת/ נתינת הריבית שתמיד מצפים לאחד מהם שיחזור בתשובה. אך כבר נכתב בגמ' (בבא מציעא עא.) שעונשו של המלווה בריבית אזי מובטח לו שיירד מנכסיו, ולא יקום לתחיית המתים, ועוד שאר קללות קשות.

על אף כל האמור לעיל, קיימות כמה דרכים שבהם יהיה מותר למלווה ליטול תוספת ריבית לפי ההלכה:
א. כתב הרמב"ם (עשה קצ"ח) שבהלוואה שהלווה לאדם שאינו יהודי, רשאי יהיה המלווה ("ואף מצווה", כלשונו) לדרוש ריבית עבור הלוואתו, ומביא ראיה לדבריו מהתורה שנכתב "לנכרי תשיך (ריבית, בעת הלוואתו ממך) ולאחיך לא תשיך (ריבית בעת הלוואתו ממך)" (דברים כ"ג כ"א).

ב. יהיה מותר למלווה ליטול תוספת תשלום ריבית אפי' ששני הצדדים הם יהודים, ע"י עריכת 'היתר עסקה' בין הצדדים, פירוש: מעין חוזה שנערך בין הצדדים והם נהפכים לשותפים (בחלק מסכום ההלוואה שקיבל הלווה) שסוחרים באותו הכסף, וממילא ה'ריבית' שתצא וייאלץ הלווה לשלם נקראת כרווח עסקי שיצא מהסכום שהשקיעו ולא כ'ריבית' רגילה שאסורה, ובכך רשאי יהיה המלווה ליטול את הריבית.

בחוק –
מהו ריבית?
"ריבית היא מונח בכלכלה שפירושו סכום הכסף הנוסף המשולם על ידי לווה למלווה תמורת הזכות שנותן המלווה ללווה להשתמש בסכום כסף מסוים (הקרוי "קרן הלוואה" או "סכום ההלוואה" או "הקרן") למשך תקופה מסוימת (הקרויה "תקופת ההלוואה"). הלווה משלם למלווה את הריבית, בנוסף להחזר הקרן. במילים פשוטות ניתן לומר, כי הריבית היא "מחיר הזמן של הכסף", או למעשה "המחיר" של העברת כסף מהעתיד להווה" (מתוך ויקיפדיה).

ובחוק הריבית ה'תשי"ז – 1957 נקבע וז"ל – "לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית מופרזת, וכן, לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית דריבית שנצטברה בתקופות פחותות משלושה חדשים אלא במידה שצבירת הריבית הותרה בצו" (סעי' 5 לחוק).ועוד נקבע, "במידה ומצא ביהמ"ש, כי הריבית שאדם שילם או התחייב לשלם, היא ריבית מופרזת, יפחית האת הריבית לשיעור המקסימלי שנקבע לגבי אותו סוג מילווה וישחרר את הלווה מחובתו לתשלום הריבית העודפת, או יחייב את המלווה בהחזרתה הכל לפי הענין. ורשאי בית המשפט לפתוח למטרה זו כל חשבון שנסגר, על אף כל הסכם שבין בעלי הדין" (סעי' 6 לחוק). בברכת שבת שלום, בן ציון כהן.