סיפורו המרגש של בנימין זאב ורצברגר הוא סיפורה של הרוח היהודית, הרוח האיתנה, הרוח המסרבת להפסיק לחלום ולהגשים. המחנך, המשורר, הסופר והפובליציסט, עמנואל בן סבו מעפולה מנגיש בספר ילדים חדש את דמותו המיוחדת של בנימין. בנימין שחלם על ירושלים בעוד המשרפות בוערות והקצין הנאצי מבטיח בקול מרעים ולגלגני כי לעולם לא יגיע לירושלים.
הספר "הכותל של בנימין", יצא לאור בהוצאת ספרי האיכות, "עכשיו אפשר" ומלווה בציוריה הנפלאים של הציירת ליהי הברי.
הספר מספר את סיפור הגבורה של בנימין לילדי ישראל, הינו הספר השמיני בסדרת הספרים מעצבי הזהות לילדים ונוער. שיחה מרתקת עם עו"ד נפתלי ורצברגר, בנם של עטרה מאושוויץ ובנימין ממאוטהאוזן, על השתיקה שהופרה רק בזכות הנכדים, על פרוסת הלחם האחרונה ועל האבא שלא ויתר וניצח.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
כשחיוך גדול נסוך על פניו האציליות של בנימין זאב ורצברגר, קולו נשמע, קול מן העבר: "הקצין הנאצי אמר לי בכל יום, חולם להגיע לירושלים? אולי האפר שלך יזכה להגיע דרך הארובות במחנה ההשמדה."
כשישבתי מול עו"ד נפתלי ורצברגר, מנסה להבין מאין שאב אביו, בנימין זאב, את תעצומות הנפש שלא לוותר על חלומו הגדול, לחונן את עפרה של ירושלים ולחבק את אבניה, שמעתי בקולו בעת ששיתף אותי בזיכרונות מבית אבא, את קולה של הרוח היהודית, העוצמה היהודית אשר הייתה חלק בלתי נפרד מאביו. "אבא מעולם לא סיפר לנו על הימים הקשים והנוראים, על הנאצי שהזכיר לו בכל בוקר מול המשרפות כי לעולם לא יגיע לירושלים, אחותי ואני לא חיינו בצל השואה ומראותיה.
בעפולה עילית גדלנו בתוך קהילת ניצולי שואה, קהילה שלא דיברה על הימים ההם, רבים מהם התפללו בבית הכנסת 'נצח ישראל'. במשך חמישים שנה אבא שלי עבד ב'חרות', חברה של 'סולל בונה' בעפולה.
צילום: טליה בן סבו
בעפולה עילית עוצבה זהותנו, שם הייתה ילדותנו, שם התחנכנו, חמישים שנים חיו הוריי, עטרה ובנימין בעפולה, עד אשר החליטו לעבור לגור לידנו, בירושלים.
עם המעבר לירושלים ואבא כבר בן שבעים בחרו הוריי להתגורר בשכונת קריית יובל, אבא החליט להתחיל לעבוד בכותל. לא הבנו את העניין, הייתה לאבא פנסיה נאה, הוא לא היה זקוק להשלמת הכנסה.
לא הבנו מדוע אבא מבקש להתחיל בעבודה חדשה. לא ידענו מה עומד בבסיס הרצון העז של אבא לעבוד ועוד בניקיון מרצפות הכותל.
אבא הגיע לארץ עוד לפני מלחמת השחרור, על אוניית מעפילים שנתפסה ונוסעיה גורשו למשך שנה לקפריסין.
אבא החל לעבוד בחקלאות ליד פתח תקווה, משם המשיך לגליל לעבודות חקלאיות עד שהגיע לעפולה הקטנה, שם החל לעבוד ב'חירות'.
אחותי ציפי, כיום תושבת הרובע המוסלמי קרוב לכותל המערבי, ואני, גדלנו בבית בו האם עטרה הייתה ניצולת שואה ממחנה אושוויץ ואבא ממאוטהאוזן, שנותר בודד בעולם לאחר שאיבד את כל משפחתו בשואה, לא סיפרו דבר, ממש כלום.
הייתה מערכת יחסים כזו שלא מדברים על הימים ההם. כל השנים ידענו ציפי ואני, שאבא נותר יחידי ממשפחתו בלי שני אחיו ואחותו, בלי הוריו, לבד.
אבא סבל מהתעללויות, מרעב, מהשפלות, אבא צעד בצעדות המוות ממשיך להיאחז בחיים כאשר לכל אורך הצעדה מוטלות גופות של יהודים שתש כוחם ולא יכלו לעמוד בסבל הנורא.
לקראת סוף המלחמה הכניסו את כל היהודים לגטו ואת הגברים לקחו לעבודות כפייה. סבי ואבי עבדו במחנה כפייה במאוטהאוזן, סבי חלה בטיפוס ונפטר במחנה.
אבא שלי סיפר לנו ,בשנים האחרונות לחייו, כי במחנה תמיד שמר פרוסת לחם, את פרוסת הלחם הזו נתן לאיש ה'חברא קדישא' כדי שהזונדרקומנדו יביאו את אביו לקבורה וכדי שאבי יוכל לומר עליו 'קדיש'.
אבא נשאר לבד, בן שבע עשרה בלבד, בחמישה במאי הגיע הצבא האמריקני ושחרר את השורדים המלחמה נגמרה, אבל עבור אבא היא רק החלה מחדש, אבא שקל עשרים ושישה ק"ג, היה מוזלמן, לא היה לאבא לאן לחזור.
אבא הגיע לבודפשט, שם היו לו קרובי משפחה אך מהר מאוד מצא את עצמו חבר בתנועת בני עקיבא.
משם החל את מסע הבריחה עם חבריו על משאיות לאיטליה, משם עלו על ספינת מעפילים, אותה כאמור תפסו הבריטים בלב ים, הספינה הועברה לקפריסין, את משך שהותו במחנה בקפריסין ניצל ללימוד השפה העברית על בוריה.
אבא גורש לארץ והיה בבית המעצר בעתלית למשך תקופה עד שהחל את מסעו בארץ שכל כך אהב ועליה חלם."
עו"ד נפתלי מספר על חיי "משפחה ישראלית נורמלית", כלשונו ומשתף כי רק עם הולדת הנכדים החלה יותר ויותר להיות נוכחת השואה בביתם.
"הנכדים הצליחו לדובב את סבא שהחל אט אט לספר על ימיו הנוראים בתקופת השואה, עדיין בקווים כללים, כמו בצל אט אט החל להתקלף.
עם המעבר לירושלים, אבא החל לחפש עבודה, ידעתי שאבא אדם חרוץ ועל אף גילו לא יישב בבטלה.
ביום בו הורידו את הריהוט מהמשאית שהביאה אותנו לירושלים שמעתי את אבא אומר לאמא " אני הולך לחפש עבודה", אמא חייכה אמרה לאבא, "אתה בפנסיה, תנוח."
בנימין לא נח לרגע, הגיע למנהרות הכותל פנה למנהל במקום ובפיו בקשה לעבוד, המנהל הביט באדם החייכן אך המבוגר והשיב כי לא יוכל לקבלו לעבודה מאחר והוא זקוק למדריכים צעירים.
בנימין לא התייאש, ביקש מהמנהל שינסה אותו, "אני מוכן לעבוד בניקיון מרצפות הכותל," אמר בנימין המנהל נעתר וכל התחיל סיפורו של בנימין זאב איש הכותל עם חמדת לבבו, הכותל המערבי.
שבוע לפני חגיגת בר המצווה של בן אחותי ציפי, שוחחתי עם אבא ביחידות וביקשתי להבין מדוע אדם במעמדו שניהל כמה דברים בחייו, עובד בניקיון מרצפות הכותל.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מאבא את הסיפור, כמו שכעת אני דומע, הייתי בשוק, שאלתי את אבא, מדוע לא סיפרת עד היום כלום. אבא אמר, הרבה דברים לא סיפרנו, מה שעברנו אני ואמא אי אפשר להאמין, קשה להאמין שעברנו כזה גהינום ונשארנו פחות או יותר שפויים. רצינו לגדל אתכם בלי הזיכרונות האיומים.
אבא כמו אריה, על אף גילו, ניקה באהבה את מרצפות הכותל, מירק ושפשף, טיפס על סולמות כמו נער, הכל עשה כמי שמגשים חלום ובמסירות.
בבר המצווה של האחיין ישבתי עם מנהל מנהרות הכותל ששיבח את אבא על עבודתו, שיתפתי אותו בסיפור שאבא סיפר לי מאותו היום אבא כבר לא עסק בניקיון מרצפות הכותל והפך את אבא למי שמקבל אורחים מהארץ ומהעולם והיה משתף בהם את סיפורו המיוחד.
עד הגיעו לגיל שמונים ושמונה שנים, בכל יום התעורר אבא בחמש לפנות בוקר, לוקח שלושה אוטובוסים עד לכותל ומתחיל את עבודתו בשעה שש בדיוק, קורא תהילים ומתחיל בעבודתו.
הצעירים אהבו מאוד את אבא ולא היה מאושר ממנו בעבודתו בכותל. עשרים שנה, בכל בוקר אבא ניצח את הקלגס הגרמני, עשרים שנה אבא חי את הכותל, וראה בדמיונו את הצורר שהבטיח לו שלא יראה את הכותל לעולם," אומר עו"ד נפתלי ורצברגר בהתרגשות רבה. לפני חודשים אחדים, בגיל תשעים וחמש השיב בנימין זאב את נשמתו לבוראה שבע ימים ומעשים.
עם צאת הספר החדש, "הכותל של בנימין", ילדיו, עו"ד נפתלי ורצברגר וציפי קופלד מספרים על אבא שהאמונה היוקדת בערה בעצמותיו גם בימי הרעב והשבר העצום, בטח בצור ישראל שיוציאו מאפלה לאורה. "על לשונו של אבא היה שגור: "וראה בטוב ירושלים" וראה לשון ציווי, כך אבא חי כשחיפש מצא וראה את הטוב בכל אדם ץ משתפת הבת ציפי ומוסיפה, מה שסייע לאבא בימי הסופה והסער , בימי האפלה במחנה היה הפסוק: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי', המצב של עימדי היה דרך חייו של אבא."
באחרונה נולד הנין השלושים, כן ירבו, ושמו בישראל, נצח בנימין, סבא רבה בנימין מחייך בוודאי מן השמיים.
צילום: טליה בן סבו
