העליון פסק: חברת תעופה תפצה בני זוג ישראלים בשל איחור בקבלת מזוודה

בית המשפט העליון אימץ היום (שלישי) פרשנות המרחיבה את היקף האחריות של "מוביל אווירי" כלפי נוסעים. נקבע כי סעיף 19 ל"אמנת מונטריאול" (אמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, משנת 1999) – העוסק באחריות המוביל לנזקי איחור בהובלת נוסעים, כבודה או מטען – מאפשר לחייב את המוביל לפצות את הנוסעים בגין עוגמת הנפש הנובעת מהאיחור.

במקרה שלפנינו, דובר על בני זוג ישראלים שהמריאו, בטיסה של חברת איבריה, לטיול בארצות הברית – אך, למרבה הצער, אחת ממזוודותיהם נמסרה להם באיחור רב, ערב חזרתם ארצה. בני הזוג תבעו את איבריה, ובית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעתם בחלקה, ופסק לזכותם פיצויים בסך 5,000 ש"ח עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם (מלבד פיצוי בשווי הציוד החלופי שנאלצו לרכוש). לאחר שערעורה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, הגישה איבריה בקשת ערעור לבית המשפט העליון וטענה שאמנת מונטריאול – המסדירה באופן בלעדי את האחריות של "מוביל אווירי" כלפי לקוחותיו – מסירה ממנה אחריות לעוגמת הנפש שנגרמה לבני הזוג.

בית המשפט העליון (המשנה לנשיא (בדימוס) נ' הנדל, אליו הצטרפו בהסכמה השופטים ד' מינץ ו-י' אלרון), דחה את טענת איבריה. בית המשפט עמד על כללי הפרשנות של אמנות בין-לאומיות, וניתח באמצעותם את סעיף 19 לאמנת מונטריאול, המטיל על המוביל האווירי אחריות "לנזק שנגרם מחמת איחור". ראשית, נקבע כי המונח "לנזק" כולל – על פי לשונו, ועל פי המובן שניתן לו במשפט הבין-לאומי – גם "נזק לא ממוני", דוגמת עוגמת הנפש שנגרמה לבני הזוג.

עוד לפי ההחלטה, מעבר לכך, בית המשפט העליון ציין כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם התכלית של אמנת מונטריאול המודרנית: בניגוד לקודמתה, אמנת ורשה (משנת 1929), שמטרתה העיקרית הייתה הגנה על תעשיית התעופה הצעירה, אמנת מונטריאול מכירה "בחשיבותה של הבטחת ההגנה על האינטרסים של צרכנים בתובלה בינלאומית באוויר ובצורך בפיצוי הוגן המתבסס על עקרון ההשבה". מטעמים אלה, ובהתאם למסורת הפרו-צרכנית שאומצה בפסיקה כבר בשנות ה-80 – קבע בית המשפט העליון פרשנות המרחיבה את אחריות המוביל לפי סעיף 19. זאת, ברוח עמדת בית הדין לצדק של האיחוד האירופי (CJEU), ובניגוד לגישה המקובלת בארצות הברית, המצמצמת את אחריות המובילים כלפי הלקוחות.

המשנה לנשיאה, שעמד גם על התפקיד שמייחס המשפט העברי למוסד הפיצויים, הדגיש כי מטרת הפיצויים בגין נזק נפשי היא להחזיר, ככל האפשר, את המצב לקדמותו ערב הפגיעה, ולא להרתיע, או להעניש, את המזיק.

מלבד נימוקים אלה, הצביע בית המשפט העליון על ההכרה של מנסחי אמנת מונטריאול בקיומן של גישות שונות לגבי אחריות המוביל לנזק נפשי, ועל ה"רישיון" שהעניקו להמשך התפתחות בתחום – גם על חשבון "אחידות" בין-לאומית. הכרה זו תומכת אף היא בפרשנות המרחיבה את זכות התביעה, ומאפשרת לחייב את המוביל האווירי בפיצויים עבור עוגמת נפש, וסוגים אחרים של נזק לא ממוני – בכפוף לתקרת הפיצוי הכללית הקבועה בסעיף 22(2) לאמנת מונטריאול.