הותר לפרסום שמה של רוכבת האופניים שנהרגה בצפון, "נשתדל להיות חזקים"

אתמול (שישי) בסביבות השעה 11:30 אירעה תאונת שטח קטלנית בה מצאה את מותה ליאת וייס כבת 40 תושבת מודיעין-מכבים-רעות‏.

התאונה התרחשה כאשר ליאת רכבה על אופניים בשטח במסגרת קבוצת רכיבה סמוך לכביש 7677 שבין פוריה לכינרת בצפון הארץ ובשלב מסוים איבדה שליטה והידרדרה במדרון של כ-150 מטרים לוואדי.

חובשים ופראמדיקים של מד"א שהוזעקו לזירת התאונה מצאו את ליאת עם פגיעה רב מערכתית קשה מאוד כשהיא ללא רוח חיים והם נאלצו לקבוע את מותה במקום.

פראמדיק מד"א שמעון אקנין סיפר: "עצרנו עם הניידת טיפול נמרץ בקרבת הצוק וירדנו למטה רגלית עם כל הציוד. הפצועה שכבה למרגלות הצוק כשהיא מחוסרת הכרה וסובלת מפגיעה רב מערכתית. ביצענו בדיקות רפואיות אבל היא הייתה ללא סימני חיים ולא נותר לנו אלא לקבוע את מותה."

משה ממן מתנדב זק״א צפון סיפר: "מדובר ברוכבת אופניים כבת 40 שאיבדה שליטה במהלך רכיבה בשטח במסגרת קבוצת רכיבה בין פוריה לכינרת, התדרדרה כ- 150 מטר לוואדי. כשהגענו למקום צוותי מד"א חילצו את האישה כשהיא מחוסרת הכרה עם פגיעה רב מערכתית, לצערי פראמדיק מד״א נאלץ לאשר את מותה במקום, מתנדבי זק״א צפון טיפלו בכבוד המת בזירה."

חברתה מאיה טולדו כתבה בעמוד הפייסבוק שלה: "עד ההריון הראשון רכבתי על אופני כביש. כל שבת את כבישי "המשולש" "מרובע" ומאות ק"מ ברכבי הארץ טיפסתי עליות כמו נס הרים, צובה, בית אורן, חרמון, מעלה עקרבים. ראשל"צ- אילת (פעמיים), סובב כנרת (5 פעמים), מודיעין- ים המלח, הלוך חזור הרצליה-חיפה וכו'. בארץ זהו ספורט מסוכן, אין תשתיות ומסלולים למרחקים כאלו, הפחד מתאונה תמיד נוכח אבל זהו ספורט מתגמל ומביא איתו חברים וחברות מיוחדים אז ממשיכים/ות. ככוחה של תחושת שייכות. סביבי חברים קרובים נפצעו בתאונות. זה תמיד הרעיד והעיר את החשש לעלות על האופניים. כשילדתי הרגשתי תחושת אחריות אחרת ולא חזרתי לרכוב. 11 שנים עברו מאז האופניים וכל הציוד עוברים איתנו ונגישים במחסן… מפלרטטת עם המחשבות לחזור ולא אוזרת אומץ. לאורך השנים אמרתי לעצמי "את סתם נאחזת בפחד, את פשוט מתעצלת יאללה קני נעליים חדשות וצאי" לא החלטתי מה האמת."

מאיה הוסיפה לספר: "לפני 6 שנים החלטתי שאם לא רכיבה אז ריצה, ליאת וייס אמרה לי בואי יש קבוצה מיוחדת רצים ותורמים לקהילה ש יובל כהן מאמן ואת התשלום החודשי הוא תורם לפרויקטים בקהילה, הקונספט הלהיב אותי והצטרפתי לכמה אימונים אבל לא נוצר בינינו "קליק" חשבתי שריצה לא בשבילי וליאת לעומת זאת רק תפסה תאוצה גם במספר האימונים וגם בקצב הריצה עד ריצת מרתון (במקום אחר בזמן אחר גם אני כבר רצתי פעמיים חצי מרתון ) היא המשיכה לאתגר את עצמה והוסיפה גם רכיבות על אופני כביש. אתמול תוך כדי מחנה אימונים בכנרת קרתה לה תאונה, ליאת נהרגה."

מאיה ציינה כי "רוכבי אופני כביש זו קהילה, גם כשלא מכירים אישית מכירים בשם ובאיזו קבוצה רוכבים, כשבחדשות מדווחים על רוכב/ת שנהרגו הלב נעצר ונדרך לשמוע את השם. בשנים שרכבתי נפצעו חברים קרובים והמוות היה במעגלים רחוקים. אתמול הוא הלם בי קרוב וחזק. שעה אחרי קבלת ההודעה כשאנחנו בתור לצ'ק אין לטיסה חזרה לארץ אבירם אמר: תמצאי למי לתת את האופניים. כן. עניתי בלי להסס ולהתבלבל. הלב כואב והראש מסרב להאמין לטרגדיה הנוראה. ליאת השאירה 3 בנים ואת לירון ירקוני איש מקסים ומיוחד, שכולו לב נדיב מלא שמחה והומור משובח – הלוואי ותמצא בכל בוקר מחדש כוחות להמשיך ולחיות כך לצד הכאב העצום והבלתי נתפס 💔"

לירון ירקוני כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "לפעמים, אסונות באים בשלבים, בהתחלה אתה מרגיש שאשתך כבר לא כל-כך איתך, אחרי זה היא בוחרת לקום וללכת ואחרי זה היא פשוט מתדרדרת לתהום ופוסחת מהעולם הזה, לנצח. אני לא יודע מה עדיף, כי זה קשה ועצוב, והידיעה שלילדך כבר אין מצנח רזרבי (או אולי, יש להם רק מצנח רזרבי) היא ידיעה קשה. ליאת וייס את מוזמנת בשעה טובה לנוח. אהבתי, אוהב וכואב. אני כאן, עם הבנים ועם החלל הענק שהשארת מאחורייך. נשתדל להיות בשמחה, נשתדל להיות חזקים, תודה על כל השנים, תודה על כל הרגעים, נמשיך בלעדייך, כי אנחנו חייבים, מקווים שסיימת את הסיפור שלך כאן עם חיוך ועם הידיעה שאנחנו חזקים ועטופים במשפחה, חברים וקהילה."