המדינה הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה בנוגע לשחרורו המוקדם של ניסו שחם

המדינה הגישה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בנצרת, שדחה את עתירת המדינה נגד החלטת ועדת השחרורים שהורתה על שחרורו המוקדם של ניצב בדימוס ניסו שחם. במקביל, ביקשה המדינה להאריך את עיכוב ביצוע ההחלטה וכן לקבוע דיון דחוף בבקשה. בקשת רשות הערעור הוגשה על דעת פרקליט המדינה, עמית איסמן.

המדינה טוענת בבקשה, כי מעשיו של שחם גרמו לפגיעה ממשית וחמורה באמון הציבור במשטרת ישראל ובמערכת אכיפת החוק, בטוהר המידות בשירות הציבורי, בתדמית המשטרה ובהתנהלות המצופה מבכיריה. בשחרורו המוקדם בנסיבות אלו, יש כדי לפגוע באינטרס הציבורי החיוני בשמירה על אמון הציבור בשלטון החוק, כמו גם במאמץ לשיקום הפגיעה שמעשיו החמורים גרמו למשטרה ולאמון הציבור במערכת אכיפת החוק. כל אלה מובילים למסקנה ברורה וחד-משמעית, לפיה האסיר שחם אינו ראוי לשחרור מוקדם מן המאסר.

עוד נאמר, כי שחרור מוקדם של מי שאינו לוקח אחריות על מעשיו ואינו רואה את הפסול בהם, ואשר גורמי המקצוע המוסמכים קבעו בעניינו כי הוא אינו מתאים להליך טיפולי, וזאת ללא כל בסיס והנמקה לסטייה מחוות הדעת של גורמי המקצוע המוסמכים, עלול להיתפס כ"הנחה" שניתנת לשחם בשל התפקיד הבכיר שמילא במערכת אכיפת החוק. בכך יש גם כדי לשדר מסר סלחני כלפי שחם על רקע תפקידו הבכיר, ולנוכח העובדה כי במעשיו יצר סביבת עבודה פוגענית כלפי נשים במעוז שלטון החוק, תוך הפרת אמונים מתמשכת, שיטתית ועוצמתית, ותוך פגיעה חמורה בטוהר המידות ובאמון הציבור במערכת אכיפת החוק.

כזכור, שחם מרצה עונש של 10 חודשי מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירות של מרמה והפרת אמונים, מעשה מגונה והטרדה מינית. כאשר שימש בתפקידי קצונה בכירים במשטרה, ניהל שחם קשרים אינטימיים עם שוטרות בתפקידים זוטרים, שהיו כפופות לו, ואשר בענייניהן השונים טיפל במסגרת השירות במשטרה. הרשעתו בעבירה של מעשה מגונה באה לאחר שנישק שוטרת בעל כורחה, ובהטרדה מינית לאחר ששלח מסרונים בעלי אופי מיני לשוטרת אחרת.

בבקשת רשות הערעור, שהוגשה באמצעות עוה"ד נטע אורן, הדס ערן ומתניה רוזין ממחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, נאמר כי בפסק הדין של ביהמ"ש בנצרת נפלו שגיאות משפטיות מהותיות וחמורות, לרבות התעלמות מחוות הדעת של גורמי המקצוע המוסמכים, וסטייה מהן ללא כל נימוק; התעלמות מהאמירות של שחם עצמו, מהן עולה כי הוא אינו לוקח אחריות מלאה על מעשיו, ואינו מבין את הפסול בהם, והיעדר כל התמודדות עמן; מתן עדיפות לתוכנית שיקומית פרטית על פני חוות הדעת של גורמי המקצוע המוסמכים; והימנעות ממתן משקל הולם לחומרת העבירות, למעמדו של שחם ולנסיבות שבהן נעברו העבירות.

טעויות אלה עולות כדי פגיעה חמורה באמון והציבור ובאינטרס הציבורי, והן בעלות עניין משפטי וציבורי מיוחד ובעלות השלכות רוחב מעבר לעניינו הפרטני של שחם, שיש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור באופן חריג.

המדינה סבורה כי ביצוע המעשים בהם הורשע שחם, שעה שהוא ממלא תפקיד בכיר בצמרת משטרת ישראל, מגבש חומרה יתירה בביצוע עבירות המין בהן הורשע. על רקע נסיבות אלה ומכלול נסיבות ביצוע העבירות, מתגבשת חומרה יתירה אף בהרשעתו בעבירה של הפרת אמונים.

בנוסף, עמדותיו והתבטאויותיו של שחם ביחס לעבירות בהן הורשע בפני גורמי המקצוע המוסמכים מטעם המדינה – המרכז לבריאות הנפש (מב"ן) והרשות לשיקום האסיר (רש"א), והממצאים העובדתיים שנקבעו בחוות דעתם המקצועיות, מלמדים על כך ששחם כלל לא הפנים את חומרת מעשיו, ממילא לא נטל אחריות על המעשים, ועל כן לא נמצא מתאים לתוכנית שיקום.