בשבוע בעבר, צוות חוקרים דיווח על ראיות לזרוע אבודה של הנילוס במצרים אשר חתכה את קטע המדבר בו שוכנות פירמידות גיזה הכבירות. גילוי זה שופך אור על האופן שבו הצליחו לבנות את המונומנטים הללו בכלים של לפני אלפי שנים.
במשך 4,500 שנים, הפירמידות של גיזה מתנוססות מעל הגדה המערבית של נהר הנילוס כשרשרת הרים גיאומטרית. הפירמידה הגדולה, שנבנתה להנצחת שלטונו של פרעה חופו, המלך השני של השושלת הרביעית של מצרים, הושלמה בסביבות 2560 לפנה"ס ומוערך שגובהה המקורי היה 146 מטרים. אדריכלים עתיקים הצליחו איכשהו להעביר 2.3 מיליון גושי אבן גיר וגרניט, כל אחד במשקל של יותר משני טון בממוצע, על פני קילומטרים של מדבר מגדות הנילוס לאתר הפירמידה ברמת גיזה.
סחיבת האבנים הללו על פני האדמה הייתה מתישה. מדענים האמינו זה מכבר ששימוש בנהר או בערוץ אפשר את התהליך, אך כיום הנילוס מרוחק קילומטרים מהפירמידות. גילוי הזרוע אבודה של הנילוס מספק תשובה להישג זה.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
באמצעות רמזים שנשמרו באדמת המדבר, שיחזרו המדענים את עלייתו ונפילתו של ענף ח'ופו, יובל הנילוס שהוקם כעת, במהלך 8,000 השנים האחרונות. ממצאיהם, שפורסמו בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences, מציעים שענף ח'ופו, שהתייבש לחלוטין בסביבות שנת 600 לפנה"ס, מילא תפקיד קריטי בבניית הפלאים העתיקים.
הדר שיישה, גיאוגרפית סביבתית במרכז האירופי למחקר והוראה במדעי הגיאוגרפיה הסביבתית, ומחברת המחקר החדש, אמרה כי: "אי אפשר היה לבנות כאן את הפירמידות בלי הענף הזה של הנילוס".
הפרויקט התעורר בעקבות חשיפת מקבץ של שברי פפירוס באתר של נמל עתיק ליד הים האדום בשנת 2013. חלק מהמגילות מתוארכות לתקופת שלטונו של ח'ופו ומספרות על מאמציו של פקיד בשם מרר ואנשיו להעביר אבן גיר במעלה הנילוס עד גיזה, שם היא עוצבה לשכבה החיצונית של הפירמידה הגדולה.
עד הגילוי, חוקרים העלו תיאוריה שמהנדסים עתיקים יכלו לחצוב תעלות דרך המדבר או להשתמש בשלוח של הנילוס כדי להעביר את חומרי הפירמידה, אך העדויות לנתיבי המים האבודים הללו נותרו נדירות.
בחיפוש אחר עדות לתוואי מים קדום, החוקרים קדחו אל המדבר ליד אתר נמל גיזה ולאורך המסלול המשוער של ענף ח'ופו, שם אספו חמש ליבות משקעים. כשהם חפרו למטה לעומק של יותר מתשעה מטרים, הם תפסו פיסת-זמן משקעית של גיזה לאורך אלפי שנים.
במעבדה בצרפת, שיישה ועמיתיה סיננו את הליבות אחר גרגרי אבקה, רמזים סביבתיים זעירים אך עמידים שעוזרים לחוקרים לזהות את חיי הצומח בעבר. הם גילו 61 מינים של צמחים, כולל שרכים, דקלים וגזעים שהיו מרוכזים בחלקים שונים של הליבה, מה שסיפקו חלון לאופן שבו השתנתה המערכת האקולוגית המקומית במשך אלפי שנים.
כריסטוף מורנג', גיאומורפולוג באוניברסיטת אקס-מרסיי בצרפת ומחבר המחקר החדש, אמר שאבקה מצמחים פפירוס העידה על סביבה מימית, דמוית ביצות, בעוד אבקה מצמחים עמידים לבצורת כמו עשבים סייעו לזהות "מתי הנילוס היה רחוק יותר מהפירמידות" בתקופות יובש.
החוקרים השתמשו בנתונים שנאספו מגרגרי האבקה כדי להעריך את מפלסי הנהרות בעבר ולשחזר את העבר השופע במים של גיזה. לפני כ-8,000 שנה, בעידן לח המכונה התקופה האפריקאית הלחה, שבמהלכה היה רוב הסהרה מכוסה באגמים ובשטחי עשב, האזור סביב גיזה היה מתחת למים. במהלך אלפי השנים הבאות, כאשר צפון אפריקה התייבש, ענף ח'ופו שמר על כ-40 אחוז מהמים שלו. זה הפך אותו לנכס מושלם לבניית פירמידה: נתיב המים נשאר עמוק מספיק כדי לנווט בקלות, אך לא גבוה עד כדי סיכון שיטפון גדול.
קיצור דרך זה לפירמידות היה קצר מועד. ככל שמצרים התייבשה עוד יותר, מפלס המים בענף ח'ופו ירד מעבר לשימוש, ובניית הפירמידה הסתיימה. כאשר המלך תות ענח' עמון עלה על כס המלכות בסביבות 1350 לפנה"ס, הנהר חווה מאות שנים של דעיכה הדרגתית. עד שאלכסנדר מוקדון כבש את מצרים בשנת 332 לפנה"ס, הוסב האזור סביב סניף ח'ופו היבש לבית קברות.
למרות שהמים נעלמו מזמן, שיישה מאמינה שזיהוי האופן שבו הסביבה הטבעית של גיזה סייעה לבוני הפירמידה יכול לעזור לנקות כמה מהמסתורין הרבים שעדיין מקיפים את בניית המונומנטים הגיאומטריים העתיקים. היא אמרה כי: "ידע יותר על הסביבה יכול לפתור חלק מהחידה של בניית הפירמידות".
