בנט נגד שקד: אלו שאומרים שהקמת הממשלה הייתה טעות – נמצאים בפוסט טראומה

ראש הממשלה החליפי, נפתלי בנט, השתתף היום (רביעי), בחנוכת בית "פנימה" בלוד. במהלך האירוע, נשא בנט נאום ארוך בו בידר על הסוגיות הפוליטיות שעל סדר היום ואף "עקץ" את שרת הפנים, איילת שקד, שעד לפני מספר חודשים, הייתה האדם הקרוב לו ביותר במערכת הפוליטית.

דבריו של ראש הממשלה החליפי, בטקס: "ראשית אני מבקש להשתתף בצערה של משפחתו של רב-סרן בר פלח, שנהרג בקרב עם מחבלים באזור ג'נין. זאת תזכורת לכך שאיננו יכולים להרפות לרגע מהמאבק על קיומנו הלאומי בארצנו. יהי זכרו ברוך. חברים, לפני שנה ורבע קיבלתי החלטה, להעדיף את המדינה על פני הבייס, קבוצת ההתייחסות הפוליטית המיידית שלי, ולהקים ממשלה בישראל. שילמתי על כך מחיר אישי ומשפחתי כבד. אני מבקש לומר בצורה הכי ברורה: ההחלטה שלי להקים ממשלה בישראל היתה ההחלטה הטובה ביותר והציונית ביותר שקיבלתי בחיי."

עוד אמר בנט "נדמה לי, ואני אומר זאת בצער, שחלק מאלו שאומרים כעת שזו היתה טעות, פשוט נמצאים בפוסט טראומה. הם מורתעים, רמוסים וכתושים. אני לא שופט אותם ואני לא כועס. אני ראיתי בעיני וחוויתי על בשרי את המכונה שמחצה אותם. יום אחרי יום. אחד אחרי השני. את המכבש. חשיבה מעוותת כאילו החלטה פוליטית כזאת או אחרת היא עילה להתעללות נפשית בלתי פוסקת. חברים, אני מבקש להחזיר אתכם לימים שלפני הקמת הממשלה: מדינת ישראל היתה בסחרור. היינו מעט אחרי פרעות שומר החומות בערים המעורבות בתוך ישראל, אחרי רקטות חמאס על ירושלים ותל אביב. שדות עוטף-עזה בערו, וילדי יישובי העוטף היו מוכי טראומה. המדינה נקלעה לגירעון שלא הכרנו, של כמעט 200 מילארד ש"ח. מאות אלפי מובטלים נותרו בבית, ללא עבודה, ללא פרנסה. מדינה משותקת. הדילמה שעמדה בפניי היתה לזרום עם הבייס וללכת לבחירות חמישיות, או להעדיף את מה שטוב למדינה, ולהקים ממשלת הצלה לאומית. בחרתי בחלופה הקשה. בחרתי לקחת אחריות ולהקים ממשלה בישראל. ומאותו הרגע – שערי גיהנום נפתחו עליי, על משפחתי ועל חברי סיעתי. מתקפה בלתי פוסקת של רעל. של שקרים. שנה של שנאת אחים. אך בתוך הצונאמי הרעיל הזה, עם שמונה מפלגות, בקואליציה הכי מגוונת בתולדות ישראל (ולא פשוטה לניהול), למרות כל זה, הממשלה בראשותי הצליחה לעשות בשנה אחת, מה שממשלות אחרות לא עשו בקדנציה שלמה."

"העברנו תקציב. זה נשמע מובן מאליו, נכון? אבל זה לא היה מובן מאליו משך כמה שנים, ולכו תדעו האם יהיה תקציב בשנה הבאה. הפסקנו עם הסגרים. הובלנו את המשק ל8% צמיחה, הגבוה ביותר בעולם המערבי (!). הנחנו את התשתית למלחמה ביוקר המחיה בישראל. החזרנו מאות אלפי מובטלים לעבודה. הורדנו את הגירעון כמעט לאפס. הפסקתי את מזוודות הדולרים לחמאס. לפעמים – החגיגה נגמרת. והנה, בכל זאת, השנה בה כיהנתי כראש ממשלה היתה השנה השקטה ביותר, מזה שנות דור, לילדי שדרות ועוטף עזה. (אני גאה בזה). זה נבע ממדינות חדשה שלי: נדיבות כלכלית לצד תקיפות בטחונית. לראשונה הגבנו על כל בלון בודד, ולראשונה מזה שנים איפשרתי כניסת פועלים מעזה לעבודה בישראל. שיקמנו את היחסים הבינלאומיים של ישראל. בכל רחבי העולם נפתחו בפנינו דלתות, מוושיגנטון וגלאזגו ועד לשארם א-שיח ואבו דאבי. העברנו את המערכה מול משמרות המהפכה האיראניים מאדמת ישראל לאדמת איראן, ומנענו חזרה להסכם הגרעין. ולא פחות חשוב, עברנו מ "אני" ל"אנחנו"." הוסיף בנט.

עוד אמר ראש הממשלה החליפי: "ידידיי, בתקופה האחרונה אני מקדיש את עיקר זמני  לתחומי הביטחון השונים: הגרעין האיראני, לבנון והגז, חוסר היציבות ביהודה ושומרון, וההשלכות הכלכליות מרחיקות הלכת של המלחמה באוקראינה. אני רואה עד כמה חוסר היציבות הפוליטית שלנו מחליש אותנו. אם היו שואלים את אויבינו מה משאלתם, הם היו עונים: להכניס את מדינת ישראל לרצף אינסופי של בחירות ואיבה פנימית, מה שמביא לשיתוק מערכות השלטון בישראל. (זה שווה להם מיליארדים). הם הבינו שאם ישראל בסחרור פנימי, לא נוכל לגייס את האנרגיה להתמודד מולם. רבותיי, במשך השנה האחרונה דיברתי לא פעם על אתגר העשור השמיני של מדינת ישראל. שבכל מהלך ההיסטוריה של העם היהודי, לא השכלנו להתקיים כאן כמדינה יהודית-ריבונית במשך יותר מ-80 שנה. זה קרה בימי בית ראשון, הממלכה התפצלה. איבדנו למעלה ממחצית מבני עמנו. לא למדנו לקח. איפשרנו לזה לקרות שוב, בימי בית שני. הפעם, יצאנו לגלות בת 2,000 שנה. אסור שזה יקרה בפעם השלישית. הפעם, אנחנו חייבים לנצח את גן הפלגנות. זה אפשרי. מה היא, אם כן, אותה סוגייה שמאיימת לקרוע אותנו בעשור השמיני של ישראל? על מה אנחנו מתווכחים בעצם? התשובה היא: על כלום. האם מדינת ישראל עומדת בפני הכרעה היסטורית כדוגמת הסכמי אוסלו, הכרעה הכוללת וויתור על שטחי הארץ ופינוי יישובים? לא. האם ישראל עומדת לספח לגבולה שטחים? לא. האם ידוע לכם על איזה חקיקה דרמטית שהולכת למחוק את הזהות היהודית של ישראל, או לחלופין על תכנית להפיכת ישראל למדינת הלכה? לא. אז מה קורה כאן? יש כאן חרדה. הרבה חרדה. יש משני הצדדים מי שמלבה אותה, מעורר אותה, מעודד אותה. יש מי שפועל לחלק אותנו לקבוצות קטנות, יריבות, קבוצות העויינות זו את זו. תחושות החרדה של הקבוצות השונות הן כנות, אך מלובות ומועצמות באופן מלאכותי על ידי סוכני חרדה. כשאתה מרגיש שהזהות שלך תחת מתקפה, אתה מתכנס פנימה, בונה לעצמך שריון, ויוצא למלחמה. הזהות היהודית של ישראל היא אולי הנושא המובהק ביותר. יש ציבור שחרד מפני מדינת הלכה שלתפיסתו נכפית עלינו. שאנחנו בדרך לעולם הלקוח מתוך "סיפורה של שפחה". מנגד, ציבור אחר חש שהזהות היהודית של ישראל בסכנה תחת מתקפה פרוגרסיבית שמטרתה למחוק מאיתנו כל סממן של מסורת יהודית. חרדות אלו הן כנות, אך בעיניי, לא מוצדקות. האמת היא שזהותה היהודית של מדינת ישראל אינה עומדת בסכנה. ישראל בסדר גמור! יש מקום לשינויים, לתיקונים. אבל הזהות היהודית של ישראל מוצקה."

בנוסף, אמר: "ממשלת ישראל אינה פועלת להדתת חילוניים או להחלנת דתיים. הרשתות החברתיות, במקום ליצור שוק דעות פורה ומרתק, כמיטב המסורת היהודית, מובילות אותנו להסתגרות מפני האחר. לכיתתיות בלתי נתפסת. למלחמת חורמה בין הקבוצות השונות. כמו בדרבי בין קבוצות כדורגל. אין משקל לטיעונים, אין ערך לעובדות. אם אתה שייך לקבוצה, שום דבר לא יזיז אותך משם.מאף טיעון לוגי לא ישכנע אוהד של הפועל לעבור למכבי. בזירה הפוליטית מצב של מלחמת זהויות אוטומטית, זה דבר מסוכן. היום מתנהלת בישראל מלחמה בין שני מחנות. יש בניהם איבה הדדית עמוקה. אין בה מקום לעובדות או לטיעונים. כל אירוע מתפרש על ידי כל צד, ככזה שמוכיח את צדקתו. אסור לחבר קבוצה להתפשר! זה חלילה, יפגע בקבוצה! ואם העזת להתפשר – אתה תחטוף. האמת היא שהמכונות בשני הצדדים מתמקדות בזמן האחרון פחות בתקיפה אחד של השני, ויותר בפגיעה ובהשתקת הקולות המתונים פנימה, בתוך המחנה שלהם. פשוט מתעללים במי ששובר שורה. כל עיתונאי, כל צייצן, כל איש ציבור זוטר שחורג מהקו של המחנה חוטף קיתונות של ארס והתקפות אישיות על העבר הפרטי שלו. ואז מה קורה? אנשים מתונים מכל צד מורתעים. פוחדים להתבטא. אני מכיר מספר אנשים, שהעזו לתת צ'אנס לממשלה האחרונה, וחטפו כל כך חזק וכל כך אישי, שעל "הטעות" הזו הם כבר לא יחזרו. הם מתכנסים פנימה, מפחיתים נוכחות. ואז אם השתקת את הקולות המתונים בכל מחנה, נשאר לשמוע רק את הקולות הקיצוניים ביותר. ואז המדינה עוברת למצב בלתי שפוי. כשאתה שונא את המחנה השני יותר משאתה אוהב את המדינה, אתה מגיע לחורבן. אני מאמין שאפשר אחרת. הלוא אנחנו, עם ישראל, אנחנו לא כאלה! אני מאמין שאפשר לצאת מהקיבעון. מאסתי במחלוקות הישנות שלא מובילות אותנו לשום מקום, אני לא היחיד. איתי רבים, רבים בעם, שרואים בעצמם יותר מתווית. שמוכנים לקבל מורכבות כי הם יצורים מורכבים בעצמם. אני מאמין שאפשר להגיע למצב של שיתוף פעולה בין חלקי החברה הישראלית. גדלתי לעיוורון צבעים בגלל או בזכות הוריי. הם שני יהודים חילוניים שעלו לארץ, התקרבו למסורת ולדת, לא הבינו בכלל מה זה כל החלוקות. "כולנו יהודים", הם כל פעם אמרו לי. אני לא רואה דתיים וחילוניים, מזרחים ואשכנזים, ישראל ראשונה שניה שלישית ורביעית. "

עוד אמר בנט: "בעיניי כולנו אחד. עמדותיי ותפיסותיי הלאומיות, הבטחוניות והכלכליות הן ימין. זה לא השתנה. אבל מבחינתי, כולם אחים אהובים. השונות בינינו היא מתנה, גם כשהיא מאתגרת. אבל איך מגיעים מהמצב הכל כך מפוצל והכיתתי שלנו לתמונה האידילית שתיארתי כרגע? איך משנים את האווירה? לדעתי, חובה להקים את "ממשלת החיים עצמם" במודל הפעולה של הממשלה בראשותי בשנה החולפת, אך בהרכב אחר, של המפלגות המרכזיות בישראל כבסיס הממשלה, ואז לצרף גם את הקטנות משני הצדדים. ממשלה שמניחה באופן זמני לסוגיות עם רגישות אידיאולוגית, ומתמקדת בהצמחת הכלכלה, טיפול בפקקים וביוקר המחייה, הענקת ביטחון ובריאות. אותם כללי עבודה. אותה אווירה כמו בממשלה שהובלתי. כל צד מסביר לבייס שלו את הרעיון המסדר שעובדים ביחד. מה שקורה די מהר הוא שנוצרים קשרי עבודה ואמון בין-גושיים. כי קורונה אינו ימין ושמאל. כבישים אינו ימין ושמאל. בעיית הדיור אינו ימין ושמאל. ראיתי לא פעם כיצד נוצרות קואליציות בין גושיות בנושאי תוכן שונים, ללא קשר לעמדות האידיאולוגיות. זה דבר יפה, ואז אתה מגלה שלאנשים יש שתי גרסאות: הגרסה האידיאולוגית הקשוחה, והגרסה הפרגמטית הנוחה. אחרי תקופה מסוימת אפשר לעבור לשלב השני: נגיעה זהירה בנקודות רגישות שבמחלוקת. מכיון שכבר נוצר האמון בין שני הצדדים, ונוכחת שגם הצד השני אוהב את המדינה לא פחות ממך, ואפילו יש לו שכל ישר, יש סיכוי מסוים להגיע לפתרונות. ואם מצליחים לצלוח שלב זה, אפשר לגשת לניסוח הסכמות עמוקות יותר. מה שאני אומר כאן in so many words, זה יישום של שיעור בסיסי ביהדות: אחרי המעשים נמשכים הלבבות. תודעת הביחד נוצרת, מלהיות ביחד ולעשות ביחד. אספר לכם סיפור מנעוריי, בישיבה התיכונית שלי בחיפה. יום אחד אמרו לנו שהולך להתקיים מפגש עם בית ספר חילוני "חוגים". הרבנים הכינו אותנו משך שבועות כמו למלחמה. "אם הם יגידו כך, תענו כך". כך זה באמת היה, וכמובן שום דבר טוב לא יצא מזה. כי המפגש התמקד כולו בשיח על נושאי המחלוקת."
 
לסיום, אמר: "לעומת זאת, כשהתגייסתי לצוות גיורא בסיירת מטכ"ל, שם היו חילונים, דתיים, שמאלנים וימנים – ידענו מבלי לדבר, שכולנו כאן מתוך שליחות למדינה שלנו, אבל המשימות לא עסקו בדת ומדינה אלא בבניית עמדת הסוואה או קיום ניווט משותף, ושם הקשר, החברות והאמון נבנו, עד רמה שאפשר היה לאחר מספר חודשים לקיים דיאלוג סביר בצוות גם בנושאים פוליטיים. אגב, מספר חברי צוות אכן שינו עמדות בצורה משמעותית. המתכון הפוליטי הנכון לשנים הקרובות הוא "ממשלת החיים עצמם". ממשלה רחבה שכוללת את כל מרכיבי החברה הישראלית. אז תשאלו מהו תפקיד האידיאולוגיה? אקשה על עצמי עוד יותר: חלק מהמנהיגים הגדולים של עם ישראל היו בטבעם אידיאולוגים קנאים. משה רבנו היה קנאי. מתתיהו החשמונאי היה קנאי, ולמעשה על יסוד קנאות זו הוקמה ישות מדינית ריבונית בימי בית שני. התשובה היא לכל זמן. עת לחידוד ולפריצת דרך אידיאולוגית, ועת למתינות ופשרה. ישנן תקופות בחיי האומה שנדרשת בהן קנאות, כמו שאליעזר בן יהודה היה קנאי לשפה העברית. ישנן תקופות בהן קנאות אידיאולוגית מולידה חורבן. חוכמת המנהיג היא לזהות מתי עת לנוקשות אידיאולוגית ולקנאות, ומתי עת למתינות ולפרגמטיות, כדי שנוכל לחיות ביחד.מאני מאמין באידיאולוגיה של הביחד. של סלילת שביל הזהב של ישראל. אני מבקש להדגיש את היופי שבעיקרון המסדר הזה: אף אחד לא נדרש לוותר על האידיאולוגיה שלו. כולם נדרשים להניח את זה בצד, באופן זמני, ולהתמקד בחיים עצמם. חברים יקרים, אני קנאי לממלכתיות. ככה חינכו אותי. שטובת המדינה היא מעל טובתו של המגזר. אני לא חלק מקבוצה, אני חלק מעם, ממדינה. ואני משוכנע שרבים מרגישים כמוני. אלא שבמהלך השנה האחרונה, רבים וטובים פשוט שתקו. אני מציע ללמוד מזה. זו לא העת להחריש. הגיעה שעתם של אנשי הביחד להשמיע קול. בנפשנו הדבר".