תערוכה חדשה במינכן בחסות BMCA חושפת אמנות סינית עכשווית של אמנית מוערכת
בשיתוף עופר לוין GTI
ב-4 בספטמבר נפתחו שערי גלריית whiteBox שבמינכן למבקרי תערוכה חדשה. אלכסנדרה גרימר, אוצרת אוסף BMCA והתערוכה, וניצן אונגר, מנהל האוסף, נתנו את אות הפתיחה למאורע אמנות בן שבוע בשם “Journeys back to Europe” ("מסעות חזרה לאירופה"), הכולל יצירות של האמנית הסינית המוערכת הואנג מין (Huang Min). שבעה ציורים גדולי ממדים לצד מבחר של עשר מעבודות הפורצלן שלה שנוצרו בג'ינגדז'ן מאכלסים את החלל המיוחד. זו הפעם השלישית שאירוע החושף התפתחויות אמנותיות עכשוויות מהמזרח הרחוק מתארח בחלל של whiteBox. בפעמים הקודמות היו אלה התערוכות "all about Peking" (2010, במבנה הקודם של הגלריה) ו-"all about Shanghai" (2012). כאמור, כל העבודות של הואנג מין המוצגות בתערוכה הנוכחית שייכות לאוסף Blue Mountain Contemporary Art (BMCA) מיסודו של עופר לוין, אספן מוכר של אמנות ישראלית ושל אמנות סינית בת זמננו.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
אמנות סינית כיום
אמנות סינית עכשווית, מקבילתה של זו הבינלאומית, פרצה לעולמנו באיחור אופנתי ניכר רק במהלך שנות התשעים של המאה ה-20. עד אותה תקופה היא כללה על פי רוב ציורי שמן מסורתיים, ריאליסטיים במהותם, שתיארו תמונות מחיי הכפר, מעולם הצומח והחי לצד דיוקנאות. גם החומר ששימש מצע על גביו העלו אמנים את פרי יצירתם היה במהותו נייר.
בראשיתה נוצרה אמנות סינית בת זמננו זו על ידי קבוצה קטנה יחסית של אמנים ששאבה את עיקר השראתה מהתפתחויות סגנוניות במערב כגון אקספרסיוניזם, פופ ארט, סוריאליזם ועוד. אמנים אלה נהגו לפעול בשולי זירת האמנות הסינית המסורתית, ועל כן לא זכו בצעדיהם הראשונים לחסות השלטונות. עבודות שיצאו תחת ידם זכו לתיוגן כ"אקספרימנטליות", ולשיוכן תחת קטגוריות שונות כגון "פופ פוליטי" או "ריאליזם ציני". בתחילת שנות האלפיים – במקביל להתקרבותן מבחינה אסתטית ליצירות אמנות בינלאומית עכשווית – רבו בתוכן האזכורים למוטיבים מן התרבות הסינית כגון לקליגרפיה, לתעמולה, למאו או למשמרות האדומים. על רקע זה יש לבחון גם את התערוכה החדשה במינכן.
הואנג מין – בין שמרנות לאמנות בועטת
הואנג מין היא אמנית ילידת 1975 מסצ'ואן. היא סיימה את לימודיה במחלקה לציורי שמן באקדמיה לאמנויות של סצ'ואן ב-1998 והשלימה תואר מוסמך כשמונה שנים לאחר מכן באקדמיה המרכזית לאמנויות. כיום היא מתגוררת בבייג'ין. דומה שהקו המחבר בין כל יצירותיה הוא הופעתן של דמויות הסובבות אותה ביומיום באמצעותן היא יוצרת אסתטיקה ייחודית לה.
ואכן, כבר מהמפגש באחת היצירות המוצגות בתערוכה, ציור שמן גדול במיוחד (420 X 250) בשם Heiqiao Karaoke, ניתן להבחין בכך שהאסתטיקה שלה מתבטאת יותר באמצעות משמעויות היצירה מאשר המסגרת התוחמת אותה. הואנג מין שומרת על גבולות מסורת ציור השמן הסיני ועל הטכניקות הקשורות בו, אך לתוכו היא יוצקת זירה משחקית רב-משמעית הנובעת מאובייקט הציור.
שם הציור עצמו (קריוקי [נוסח] הייציאו) מעיד על נטע זר בתוכו, שכן המילה Karaoke היא ביטוי יפני (משמעותו המילולית 'תזמורת ריקה') שהשתרש למנהג מקובל בעולם של שירת חובבים המלווים במילות שיר המוקרנות על גבי מסך. זו, אם תרצו, גלגולה של תרבות פנאי פופולרית יפנית, שהפכה למוכרת בעולם כולו, והשתרשה בתרבות פנאי סינית, ולא פחות מכך בעיירה הייציאו הסמוכה מאד למחוז האמנות הנודע 798. בעיירה עצמה נמצא מ- 2006 עד 2017 ריכוז גדול של אמנים שפעלו ויצרו בפריחה הגדולה דאז של האמנות הסינית בת-זמננו.
מעניין לגלות שהדמויות המופיעות בציור מביטות, רובן ככולן, בתמונה המוקרנת של זמרת כלשהי על גבי מכונית חונה, ולא בזמר החובב המנסה לחקותה. זוהי התבוננות מודעת המעדיפה את "האשליה" (=התמונה המוקרנת) על פני "המציאות" (=הזמר החובב המצוי עם בני העיירה שלו). מבטן של רוב הדמויות הממוקד ב"מסך" שעל גבי המכונית גורם להסחת דעתם של מתבונני היצירה עצמה ומאלץ אותם להתמקד אף הם בו – הוא המרכז! – ולא בזמר הנדחק לשוליים. האם ה'תזמורת הריקה' היא בעצם 'תרבות פנאי מערבית חלולה' הגורמת לנהיה אחר תרבות מסכים עקרה? הואנג מין מותירה שאלה זו פתוחה, אך עצם הצבתה בגבולות ברורים מאד מעלה תהיות לגבי עוצמת המפגש בין חיי היומיום בסין לבין תרבות המערב שחדרה אליה והשלכותיה.
עבודות החרסינה העדינות של הואנג מין המוצגות בתערוכה ממזגות בתוכן הקפדה על מסורת עתיקת יומין ומורכבת עם ביטוי אסתטי ונושאי ייחודי לה. ג'ינגדז'ן, נזכור, המקום שבו התהוו עבודות אלה, עשירה בחרסית קאולין וידועה בתנוריה המיוחדים לשריפת חימר וחרסינה עוד מתקופת סין הקיסרית. בעבודות המוצגות בתערוכה נמצא, לדוגמה, לוח חרסינה שעליו מצוירות נשים מתנשקות. ושוב, מסגרת העץ התוחמת את לוח החרסינה ואת הסצנה האירוטית המתקיימת בתוכו, מקפידה לשמור על מוטיבים ידועים מן האמנות הסינית הקלאסית.
את כדי החרסינה המרשימים של הואנג מין מעטרות תמונות מהיומיום של סין הנחוות מנקודת מבטה של האמנית. סדרת לוחות הפורצלן מציגה ברקע תמונות נוף מעודן – המוכר למתבונן מהאמנות הסינית הקלאסית – יחד עם דמויות מהיומיום המביטות לנוף (האם אין הן מביטות, למעשה, בעבר? האם אינן כמהות לו?) כשהן לבושות בגדים האופייניים כיום במערב. באופן מרומז מצליחה האמנית ליצור מתח בין עבר להווה, בין מסורת לקידמה, אך מקפידה לא לשבור את הכלים.
"ההיגיון שעמד תמיד מאחורי הקמת BMCA," מסכם עופר לוין GTI, "היה הרצון להגיע לאמנים סינים 'בועטים' שנולדו משנות השבעים ואילך, כאלה שמביאים דבר חדש לזירת האמנות הסינית בת זמננו. הואנג מין שייכת לאותם אמנים נבחרים שיצירותיהם לא רק מרשימות אסתטית אלא הן גם רב-משמעיות. בעבודותיה היא 'מרקדת' בין טכניקות ובין מדיומים של אמנות. התערוכה במינכן, התשיעית במספר המאורגנת בחסות BMCA מיום הקמתה, היא הזדמנות מצוינת לחשוף טפח פחות מוכר למערב מהפעילות האמנותית העכשווית בסין."
