נמחקו חלקים מתביעת לשון הרע שהגישה עיריית קרית גת

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת הבכירה ר' ברקאי) מיום 12.6.2022 בת"א 57980-02-20, בגדרה התקבלה בחלקה בקשת המבקש לסילוק על הסף של תביעה שכנגד שהוגשה נגדו על-ידי המשיבה 1, עיריית קרית גת (להלן: המשיבה).

עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?

נועם קוריס טוויטר

כתב אישום על עבירות נשק ותקיפת שוטרים

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

ברקע ההליך סכסוך שנפרש על פני תקופה של למעלה מעשור, אשר מצא את דרכו לפתחם של בתי המשפט במספר לא מבוטל של הליכים שנפתחו על-ידי הצדדים (ראו למשל: ת"ק (תביעות קטנות ק"ג) 42158-02-16 דהרי נ' לדרמן (6.7.2016); ת"ק (תביעות קטנות ק"ג) 7163-02-16 דהרי נ' לדרמן (10.7.2016); עק"פ (מחוזי ב"ש) 23220-12-16 דהרי נ' לדרמן (15.10.2017); בג"ץ 5195/12 לדרמן נ' ראש עיריית קריית גת (15.6.2015); עת"ם (מנהליים ב"ש) 34055-09-19 לדרמן נ' עיריית קרית גת (3.12.2019)). אך לאחרונה ניתן פסק דין נוסף בעניינם של הצדדים בקשר לשתי בקשות רשות ערעור שהוגשו נגד החלטות שניתנו בהליך מושא הבקשה דנן (ראו: רע"א 6821/21 דהרי נ' לדרמן (21.2.2022)).

הבקשה שלפניינו עניינה בהליך שנפתח על-ידי המבקש ביום 24.2.2020 בגדרו הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים, בהתייחס ל-53 פרסומים שונים שהופצו על אודותיו, זאת לטענתו כחלק מ"מסע ביוש" שהמשיב 2, מר אבירם דהרי, ראש עיריית קרית גת, מנהל נגדו, בחסות העירייה ותוך שימוש במשאביה. לטענת המבקש, מרבית הפרסומים בוצעו בעקבות פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום בקרית גת בת"א 15356-03-13, בו חויב המשיב 2 בתשלום פיצויים לטובת המבקש בסכום כולל של 380,000 ₪ בגין מספר פרסומים אשר עלו כדי לשון הרע.

ביום 30.1.2022 הגישה המשיבה כתב הגנה מטעמה ועמו הגישה כתב תביעה שכנגד נגד המבקש. לטענת המשיבה, המבקש פעל נגדה ונגד עובדיה במסע השמצות פוגעני במסגרת פרסומים שונים שפרסם באינטרנט ובאמצעי התקשורת השונים. לשיטתה, פרסומים אלה עולים כדי לשון הרע בהתאם לקבוע בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע). כן נטען כי המבקש מנהל נגד המשיבה מסע רדיפה אובססיבי באמצעות אינספור בקשות לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע), כמו גם באמצעות שליחת אינספור תלונות שווא ומכתבים לגורמים שונים בגנותה ובגנות עובדיה. לטענת המשיבה, פניות שווא אלה עולות כדי שקר מפגיע לפי הקבוע בסעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), ואף כדי רשלנות והפרת חובה חקוקה.

המשיבה העמידה את תביעתה שכנגד על סך של כ-2.2 מיליון ₪, לפי מנגנון הפיצוי שנקבע בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע (פיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל אחד מהפרסומים, מקום שבו הוכח שהפרסום בוצע ב"כוונה לפגוע"); לחלופין, העמידה את תביעתה שכנגד על סך כ-1.1 מיליון ₪ לפי מנגנון הפיצוי שנקבע בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע (פיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל אחד מהפרסומים); כמו כן, ביקשה המשיבה לחייב את המבקש בפיצוי על סך 360,000 ₪ בגין נזקיה בעוולות של שקר מפגיע, רשלנות, עוולה חוקתית או הפרת חובה חקוקה.

ביום 27.2.2022 הגיש המבקש בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף (להלן: בקשת הסילוק). בבקשתו טען בתמצית כי מדובר ב"תביעת השתקה" העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי התביעה הוגשה בחוסר סמכות, משזו הוגשה מבלי לקבל את אישור מועצת העירייה, ובניגוד לחוזר מנכ"ל משרד הפנים. עוד טען המבקש כי יש לסלק את חלקה הארי של התביעה שכנגד על הסף מחמת התיישנות שכן מרבית הפרסומים העומדים ביסוד התביעה בוצעו בין השנים 2012-2011, וכן כי יש לסלקה על הסף מחמת מעשה בית דין. המבקש הוסיף וטען כי התביעה שכנגד אינה מגלה עילת תביעה כדין, מאחר שמכתבים שונים עליהם השתיתה המשיבה את תביעתה אינם עולים כדי "פרסום" במובנו של סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע וכי אף אם ייקבע שהמכתבים עולים כדי "פרסום", כאמור, הרי שהם בגדר פרסום מותר, החוסה תחת ההגנות הקבועות בסעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע (פרסומים שנעשו תוך כדי דיון משפטי; פרסומים שנעשו על-פי דין, או היתר או הוראה של רשות מוסמכת).

המשיבה התנגדה לבקשת הסילוק וטענה כי יש לדחותה. לשיטתה, אין ממש בטענתו של המבקש בדבר היותה של התביעה "תביעת השתקה", והדין הישראלי אינו מכיר במושג זה. בנוסף, נטען כי התביעה שכנגד הוגשה כדין בהתאם לקבוע בנהלי העירייה וחוזר מנכ"ל משרד הפנים. ביחס לטענה בדבר התיישנות נטען כי לפי הקבוע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), לא ניתן לטעון להתיישנות תביעה שכנגד כאשר התביעה העיקרית והתביעה שכנגד עוסקות באותו נושא או נובעות מאותן נסיבות. באשר לטענת המבקש בדבר היעדר עילת תביעה נטען, כי מרבית הפרסומים אינם חוסים תחת ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע, וכי ממילא לפי הנטען בכתב התביעה שכנגד הצטברות המכתבים והפניות של המבקש למשיבה עולה כדי שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין וכן כדי רשלנות והפרת חובה חקוקה.

בתשובה שהגיש המבקש לתגובת המשיבה שב המבקש על עיקר טענותיו. באשר לטענת המשיבה בדבר תחולת החריג הקבוע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות נטען, כי אין ממש בטענה זו משהפרסומים בתביעה העיקרית והתביעה שכנגד הם פרסומים שונים, אשר בוצעו על יסוד תשתית עובדתית שונה ובפערי זמנים של שנים רבות. באשר לטענת המשיבה לקיומה של עילת תביעה מכוח העוולות הנזיקיות שפורטו לעיל נטען, כי התשתית המונחת ביסוד עוולות אלה נובעת מתשתית זהה לזו המונחת ביסוד עוולת לשון הרע, ומכאן שהאכסניה המתאימה לבירור טענות אלה היא במסגרת דיני לשון הרע ולא דיני הנזיקין הרגילים. כן נטען בהקשר זה, כי שימוש המשיבה בעוולות מסגרת נעשה במטרה 'לעקוף' את ההגדרות וההגנות שנקבעו לפרסומים האמורים בחוק איסור לשון הרע.

בהחלטתו מיום 12.6.2022 קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף, תוך שהורה על הגשת כתב תביעה מתוקן התואם להחלטתו. בית המשפט המחוזי ניתח את רכיבי התביעה השונים, את הפרסומים והמכתבים, וקבע כי מרבית התביעה שכנגד התיישנה שכן היא מבוססת על פרסומים ומכתבים מהשנים 2012-2011. לפיכך נקבע, כי "דין חלקים אלו של התביעה, הן ביחס לפרסומים שנטען כי מהווים לשון הרע, והן ביחס לפרסומים המהווים בסיס לעוולות בנזיקין – סילוק על הסף".

באשר לפרסומים שטרם התיישנו – בית המשפט המחוזי סילק על הסף את התביעה בגין חלק מהפרסומים בקובעו כי אחד מהם – המכתב מיום 4.7.2019, הינו פרסום מותר החוסה תחת ההגנה שנקבעה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ובאשר לאחר – הריאיון ברדיו מיום 26.1.2016, נקבע כי מתקיים לגביו מעשה בית דין מכוח פסק הדין שניתן בת"ק 7163-02-16 (ראו: פסקה 20 להחלטה). לגבי חלקם האחר של הפרסומים שמהווים לשיטת המשיבה בסיס לעוולות בנזיקין, טען כאמור המבקש, כי הם אינם עולים כדי "פרסום" וכי מדובר בפרסומים מוגנים. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה וקבע, כי מקום בו התביעה מבוססת על עוולות בנזיקין, ולא על יסוד חוק איסור לשון הרע, הרי שאין בסיס לטענות האמורות, וכי ממילא טענות הגנה אלה מחייבות בירור עובדתי במסגרת ההליך העיקרי. באשר לטענת המבקש כי אין לאפשר תביעה במקביל הן בעוולות נזיקיות והן בעוולת לשון הרע נקבע, כי יש לדחות את הטענה היות שכתב התביעה מבחין בין פרסומים מכוח חוק איסור לשון הרע, לפרסומים אחרים המבוססים על עילות תביעה מכוח דיני הנזיקין הרגילים (ראו: פסקאות 24-22 להחלטה). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.

להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 12.6.2022 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי בבקשה אחרת לסילוק על הסף, שהגיש המבקש בנוגע לתביעה שכנגד שהגיש המשיב 2. בקשת סילוק זו התקבלה אף היא באופן חלקי על-ידי בית המשפט המחוזי וגם עליה הוגשה בקשת רשות ערעור, הפעם על-ידי המשיב 2 (רע"א 4784/22). בקשה זו טרם הוכרעה.

המבקש ציין כי בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי נמחקו מכתב התביעה שכנגד למעלה מ-80 פרסומים, אך נותרו כ-22 מכתבים שקיבלו התייחסות בכתב התביעה שכנגד. נטען כי מתוך מכתבים אלה, 16 מכתבים אינם מהווים "פרסום" כמובנו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, מאחר שהם נשלחו למשיבה בלבד, ומכל מקום, כולם פרסומים מותרים שנעשו "תוך כדי הליך משפטי", החוסים תחת ההגנות הקבועות בסעיף 13 לחוק. המבקש טוען כי אין המשיבה רשאית לתבוע בגין מכתבים אלה, על יסוד עוולות נזיקיות, וכי לא ניתן לעקוף את הוראות חוק איסור לשון הרע על ידי פניה לעוולות נזיקיות. נטען כי "מקום שבו המחוקק נעל את שערי לשון הרע, אם משום שלא מדובר בפרסום כמובנו בחוק ואם משום שמדובר בפרסומים מוגנים – וליתר דיוק – מותרים, נחסמת התביעה גם בגין עילות אחרות".

כן טען המבקש כי הבקשות שנשלחו על-ידו למשיבה לפי חוק חופש המידע היו צריכות להתברר במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים לפי חוק זה, וממילא גם בקשר לבקשות אלה נטען, כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי הן עולות כדי פרסום מותר מכוח הקבוע בסעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע. המבקש סבור כי ההפרדה המלאכותית שעשתה המשיבה, בין עוולות לשון הרע לבין העוולות הנזיקיות, נועדה אך לשם ביצוע 'מעקף' של "האיזונים והבלמים" שנקבעו בחוק איסור לשון הרע וההלכה הפסוקה. המבקש מוסיף וטוען, כי שמיעת ההליך בכל הנוגע לפרסומים המותרים תגרום לסרבול הדיון ולבזבוז של משאבים שיפוטיים, שכן לדבריו עיקר הבירור בענייננו מתמקד בסוגיות משפטיות ולא עובדתיות, אשר ניתן לבצעו במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכן בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה מושרשת וידועה היא, כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית המורות על המשך בירורו של ההליך לגופו (ראו: רע"א 9286/07 א.ט. שירותים משפטיים בע"מ נ' י. גרוס ובניו בע"מ, פסקה ד (29.11.2007); רע"א 8524/10 טיב טעם הכרמל תעשיות (2002) בע"מ נ' פרימיוס קלאס בע"מ, פסקה 6 (31.1.2011)). סילוקה של תביעה על הסף הוא סעד קיצוני שתוצאתו מחיקה או דחייה של התובענה בטרם זו התבררה לגופה, ולפיכך שמור סעד זה רק לאותם מקרים בהם ברור על פני הדברים כי גם אם יוכח מלוא הנטען בכתב התביעה אין כל אפשרות, ולו קלושה, כי יעלה בידי התובע לקבל את הסעד לו עתר (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, פסקה י"ב (4.6.2007); רע"א 6340/19 טאבטייל בע"מ נ' קושניר, פסקה 12 (25.2.2020); רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך, פסקה 22 (20.8.2020)).

מטעמים אלה נפסק לא אחת כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהחלטות ביניים שעניינן דחיית בקשה לסילוק על הסף, אלא במקרים חריגים בלבד, שבהם נפלה טעות מהותית בהחלטה או מתעורר חשש לניהול הליך סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן (ראו, בין רבים: רע"א 6285/20 טמפלרים בשרונה בע"מ נ' שירת הקרן בע"מ, פסקה 8 (23.11.2020); רע"א 5715/21 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 12 (18.10.2021); רע"א 1766/22 עמרם אברהם חברה לבניין בע"מ נ' יחיאל, פסקה 14 (2.5.2022)).

עיון בכתב התביעה שכנגד מעלה כי זה כולל שני ראשים: האחד, טענות לפרסומי לשון הרע שנועדו לפגוע במשיבה ובעובדיה; והשני, טענות ולפיהן פועל המבקש להטריד את המשיבה ועובדיה במשלוח "כפייתי" של "אינספור" תלונות נגד העיריה, עובדיה ומנהליה, לגורמי חוק, ממשל ורגולציה, בטענות שווא לשוחד, שחיתות, מרמה והפרת אמונים. בכלל זה, כך לפי הנטען, נוהג המבקש להגיש "אינספור" בקשות לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, בצורה "מאסיבית וסדרתית". חלק מתלונות המבקש צורפו לכתב התביעה שכנגד "לשם ההמחשה" בלבד (סעיף 44 לכתב התביעה שכנגד). נטען כי התנהלותו זו של המבקש, העולה כדי "מסכת […] התנכלויות מתוכננת" ו"מסע רדיפה אובססיבי" לאורך שנים, מחייבת את המשיבה להשקיע משאבי זמן וממון להדיפתם, ומקימה לה עילת תביעה של שקר מפגיע, וכן רשלנות והפרת חובה חקוקה.

הבקשה שלפנינו עוסקת בראש השני של התביעה, בעניינו טוען המבקש כי יש לסלקו על הסף בהעדר עילה. את טענתו זו הוא סומך על הפניות והבקשות שצורפו לכתב התביעה שכנגד, לגביהן נטען כי הם פרסומים מוגנים לפי חוק איסור לשון הרע, ולפיכך אין בכוחם להקים עילת תביעה מכוח עוולה נזיקית אחרת (רע"א 7205/16 שוורץ נ' צולר (9.4.2017); ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 (1987)). המשיבה, בתשובתה לבקשת הסילוק, חלקה על טענות המבקש, לרבות על הטענה כי מדובר בפרסומים מוגנים לפי חוק איסור לשון הרע. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו, לא הכריע במחלוקת זו וקבע, בין היתר, כי טענות ההגנה של המבקש "מחייבות בירור עובדתי והן תתבררנה במסגרת ההליך העיקרי".

טענות המשיבה לעוולות נזיקיות הנסמכות על תלונות ופניות של המבקש לרשויות ממשלתיות ולגורמי ביקורת ופיקוח, מעלות קשיים לא פשוטים. זאת בפרט לאחר שנתקבלה טענת המבקש להתיישנותן של עילות תביעה הנסמכות על פניות ומכתבים מן השנים 2012-2011. עם זאת, ומבלי להידרש לטענות אלה לגופן, בשים לב להלכות הנוהגות בעניינן של בקשות לסילוק על הסף, לא מצאתי בסיס מספק לקבוע בשלב מוקדם זה כי הן נעדרות עילה. לכך יש להוסיף כי טענות המבקש, עליהן נסמכה הבקשה שלפניי, ולפיהן מדובר בפרסומים מוגנים ולכן אין בהם כדי להקים אחריות נזיקית, הן טענות הגנה לפי טיבן (השנויות במחלוקת) שמקומן להתברר בהליך העיקרי (ראו והשוו: רע"א 1362/17 ג'ואמיס נ' הלון, פסקה ט (14.3.2017)). הגם שהמבקש מבסס בקשתו על טענות משפטיות הראויות להישמע, בבסיסן של טענות אלה עומדת הנחת המוצא לפיה כל הפניות והמכתבים מושא התביעה (שאינם ממצים, כך לפי כתב התביעה שכנגד) הם פרסומים מותרים לפי חוק איסור לשון הרע. טענה זו, כאמור, טרם הוכרעה. מכל מקום, אין בהחלטת בית המשפט המחוזי לסתום את הגולל על טענותיו של המבקש בהקשר זה, ואין בקביעותיו כדי לשלול את האפשרות שלאחר שיקוים הבירור העובדתי והמשפטי יתקבלו טענותיו והתביעה שכנגד תידחה לגופה (ראו והשוו: רע"א 6270/14 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' חזן (24.11.2014)).

זאת ועוד. בנסיבות ענייננו, החשש לניהולו של הליך מיותר, תוך השקעת משאבים יוצאי דופן, אינו שיקול בעל עוצמה. ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי הוא הליך שיזם המבקש ואשר כורך במאוחד את תביעתו של המבקש ושתי תביעות שכנגד שהוגשו נגדו על-ידי המשיבים. לפיכך, מדובר בהליך שממילא עתיד להתנהל בין הצדדים בסוגיות קרובות. יש בכך כדי להחליש את הטענה כי יש מקום לברר ולהכריע בטענות המבקש כבר בשלב מוקדם זה של הדיון. למותר לציין, כי אם יימצא שאכן יש לדחות את התביעה שכנגד, כטענת המבקש, ניתן יהיה לפצותו על ההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהבירור המשפטי באמצעות פסיקת הוצאות.

בית המשפט העליון קבע בהתאם, כי הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.