טקס האזכרה לחללים שמקום קבורתם אינו נודע: "פצע שלעולם לא מגליד"

נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נשא דברים היום (שלישי) בטקס האזכרה לחללים שמקום קבורתם אינו נודע, בהר הרצל.

מדברי נשיא המדינה: ״אין אדם יכול לשאת על כתפיו משא כבד יותר ממשאו של השכול. זהו משא שאינו מרפה, משא שכולו געגוע, פצע שלעולם לא מגליד, כמיהה שרק הולכת וגוברת: לבעל שיצא בחופזה מבלי שניתנה ההזדמנות להיפרד, לאח אשר חיוכו האחרון מלווה על כל צעד ושעל, לאבא אשר נפקד מכל האירועים והשמחות במעלה החיים, לבן אשר חלומותיו ושאיפותיו נותרו לנצח בלתי ממומשים."

עוד הוסיף הנשיא ואמר: "כבד מנשוא הוא משא השכול, וכאשר נוספים לו גם אי-הוודאות, והכמיהה לקבר אשר מעולם לא זכה לו היקר מכל, הדבר שהופך לההתמודדות קשה ולמכבידה אף יותר. "אין לנו קבר החייל האלמוני", כך כתב יהודה עמיחי שהתבסס על אמירתו הנחרצת של דוד בן גוריון, אמירה שמשקפת את ההחלטה לפיה לא נשקוט ולא ננוח עד שיובאו הבנים – כל הבנים – למקום קבורתם. ואכן, בישראל ומעבר לגבולותיה, נמשכת העשייה הקדושה הזאת אשר במרכזה אחד מערכיו החשובים ביותר של צה״ל: לא משאירים אף חייל – גם לא חלל – מאחור. זוהי משימה מורכבת מאין כמותה, שאותה מובילה מחויבות עמוקה: ואני מבקש להודות לכל העוסקים במלאכת הקודש זוהי מחויבות לא רק לאלו אשר שילמו את המחיר הכבד מכל; אלא גם למענכם, משפחות יקרות."

עוד אמר: "כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, היה אלוף-משנה ארלוזור (זוריק) לב בן ארבעים בדיוק. נשוי לטלי ואב לשישה, מפקד בסיס רמת-דוד של חיל האוויר. זוריק כבר סוכם לקידום לתפקיד ראש להק במטה חיל האוויר ולדרגת תת-אלוף, אך ביקש להישאר בתפקידו כמפקד הבסיס לשנה נוספת. במלחמת יום הכיפורים ספג בסיס רמת-דוד מכה קשה. טייסים רבים מהבסיס נפלו כבר בימיה הראשונים של המלחמה. אף שלא היה מחויב בכך, בחר זוריק להמחיש לפקודיו דוגמה אישית מהי, והצטרף למשימה בצפון תעלת סואץ. אש סוללות הנ"מ פגעה במטוסו, והוא נעלם במצולות."

"מאז, לא התגלו גופתו או מטוסו, חרף חיפושים רחבים. ואני מקווה ומייחל לכך יחד עם משפחתו שהוא ימצא. תת אלוף זוריק לב – הוא הקצין הבכיר ביותר מבין חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. ארבעים שנה לאחר נפילתו כתבה טלי, אלמנתו של זוריק – את השורות הבאות, המתארות משהו מימיו האחרונים של בעלה, והיא כתבה כך: ״כבר ימים רבים הוא חוזר בשעת לילה מאוחרת, פניו עייפות, קודרות. השתיקות בינינו הולכות ומתארכות. אני מספרת לו על יומי עם ילדינו. לרגע מוארות פניו. הוא מחייך, מזדקף ונרגש, ואומר: את לא מתארת לעצמך את ההרגשה העילאית להיות בשיא תפקידי בדיוק כעת. תארי לעצמך, מוטלת עלי האחריות להגן על שליש ממדינת ישראל. זוהי תחושה של עוצמה, שסומכים עלי. ואני שותקת, מקשיבה למילותיו, חדורת גאווה של שותפה לאחריות". הוסיף.

לסיום, אמר: "את סיפורם של זוריק וטלי, ואת סיפור ההתמודדות למול נפילת בן-משפחה, שמקום קבורתו לא נודע, אנחנו מכירים היטב במשפחתנו. זוריק היה דודה של רעייתי מיכל. וכך, דרך משפחתה של מיכל, אנחנו שותפים מקרוב לכאב הגדול, לתחושת אי-הוודאות וההחמצה, בהיעדרו הנוכח כל-כך של מקום מנוחה אחרון. בכל שנה, כבר חמישה עשורים, מתקיימת במטע השקדים אותו טיפח זוריק בכל מאודו, האזכרה לעילוי נשמתו. אזכרה בהיעדר קבר, זאת שגרת אבלכן – משפחות יקרות, שגרה קורעת לב. חסרונם של היקרים לכם מכל חזק וניכר יותר מכל אמירה שתישמע כאן. ובכל זאת דעו, כי גם בהיעדר מקום מנוחה אחרונה – זיכרם של יקיריכם ניצב לנגד עינינו. מדינת ישראל זוכרת אותם, מצדיעה לגבורתם ולהקרבתם, וממשיכה לעשות את כל שניתן, על מנת להביא להם מנוחה אחרונה– ולכם בדל של נחמה. אנו נושאים תפילה כי נהיה ראויים לקורבנם, ומייחלים כי נזכה לראותם שבים לאדמת הארץ אשר למען הגנתה נפלו. יהי זכרם של הנופלים שמקום קבורתם לא נודע ולכל הנעדרות והנעדרים, נצור בליבנו לעד.״