מקרה שני בתוך שלושה ימים: שיתפה על חייה בפייסבוק ושעות לאחר מכן נמצאה מתה

הבוקר (שישי) אירע מקרה מזעזע של צעירה שמסיימת את חייה בטרם עת, ככל הנראה בשל מצוקה גדולה שחוותה לאחרונה.

צוותי מד"א הוזעקו בסביבות השעה 09:00 לרחוב אליהו קראוזה בחולון, בעקבות דיווח על נערה שנמצאה מחוסרת הכרה, בחצר בניין. חובשים ופראמדיקים של מד"א שהגיעו למקום מצאו אותה ללא סימני חיים ונאלצו לקבוע את מותה.

פאראמדיק מד"א חן אלימלך, סיפר: "כשהגענו למקום ראינו נערה כת 17 מחוסרת הכרה ללא נשימה וללא דופק, ביצענו בדיקות רפואיות, היא הייתה ללא סימני חיים ונאלצנו לקבוע את מותה."

הלל חמאווי ואוראל רוקח חובשי איחוד הצלה מסרו: "לדברי השכנים היא אותרה בחצר מבנה מגורים ללא רוח חיים. למרבה הצער נקבע מותה עקב אופי הפציעות הקשות מהן סבלה".

מתנדבי זק״א ת״א מצוות חולון פעלו במקום לאיסוף ממצאים ושמירה על כבוד המת, וסייעו למשטרה ולצוות המז״פ בחקירת האירוע.

מבירור ראשוני עולה כי הנערה כבת 14 קפצה אל מותה בעקבות אירוע קשה שחוותה. בני משפחתה סיפרו כי הייתה מאוד כאובה בימים האחרונים בעקבות חרם שנעשה עליה בבית ספר מחברותיה ללימודים.

האירוע הזה מצטרף למקרה מחריד נוסף שאירע לפני שלושה ימים בלבד. ריף (קורל) פיקו ז"ל שעברה חיים מאוד לא פשוטים, בלשון המעטה בחליטה לשים קץ לחייה בגיל 18. הסיפור שלה עצוב מאוד ומטלטל. היא בחרה לשתף אותו בפוסט ארוך מאוד בעמוד הפייסבוק שלה מספר שעות בודדות לפני מותה.

ביום שלישי האחרון (09/05), ריף שכרה צימר ללילה בקריות בצפון, שם תלתה את עצמה. בעקבות מכתב ההתאבדות שכתבה בעמוד הפייסבוק שלה, המשטרה פעלה לאכן את הטלפון שלה ואכן הצליחה אך עד שהגיעו שוטרים למקום, לאחר כארבע שעות, היא כבר לא הייתה בין החיים.

הלווייתה של ריף נערכה ב-09/05/2023 בבית העלמין קרני שומרון בשעה 18:00. כל מה שהיא ביקשה זה שקולה ישמע לאחר מותה, זו הייתה הצוואה שלה – שהמוות שלה לא היה לחינם. יהי זכרה ברוך.

אביה של ריף, פלורין פיקו, פרסם אתמול בעמוד הפייסבוק שלו את מכתב ההתאבדות של בתו וכתב: "הילדה היקרה שלי השאירה הודעה לעולם כולו לפני שהתאבדה לפני יומיים ואתמול היא הובאה למנוחות. צר לי שאמא שלה לא רצתה אותה, אחרי שנים קשות של סבל היא החליטה לסיים את חייה. גם הלוקמיה של 2020 לא עצרה אותה. אבל היא עשתה את זה מרצונה האישי. אני מצטער גם על אמא שלה שאני מניח שכעת היא מתחרטת שלא הייתה קרובה יותר לבת שלה. לצערי הפקידים במשרד הפנים לא יכלו לתפקד מהר יותר. קבעתי תור לקיץ, היא רצתה לבוא אליי לבריטניה. היא אמרה לי שאף אחד לא רוצה אותה ואני אמרתי לה שיש לה אבא ואני התמיכה שלה, שהיא צריכה לעזוב את ישראל. היא לא המתינה לקיץ ועכשיו היא כבר לא זקוקה לדרכון עוד. היה טוב יותר אם אני הייתי מת, בן 50 היא ילדה רק בת 18. אני אבכה עד שהעיניים שלי יתייבשו, היא סבלה הרבה. בדיוק כמו שכתבה בהודעה שלה בעקבית שלקח לי שעתיים לקרוא. אני מחכה לבוא אלייך, כדי שלא תהיי שם לבד. כשהזמן שלי יגמר כשהאל יחליט ונהיה ביחד, אני לא חושב להחליט את זה. תנוחי על משכבך בשלום". (הפוסט נמחק)

עמוד הפייסבוק של ריף הוצף בהודעות רבות לאחר שפרסמה את הפוסט, רגע לפני ששמה קץ לחייה.

אדיר ישראלי כתב: "עוד נשמה שהלכה לה סתם כי לא היה איך לעזור, כי כולם רצו להשתיק, כי המוסדות לא נתנו את מה שצריך ולא הכינו אותך למלחמות שבחוץ. כי לא היה לך מקום להניח את הראש ולהרגיש שיש לך מקום שמבין אותך מאמין לך. כי לא קבלת צדק וגם בגלל אותה אחת שאמרה לך שזה מגיעה לך … והיית ילדה בת 6 {אם אני זוכר} . איך אפשר איך . לסיום כי אני מוצף כרגע ברגשות וכעס …. תודה לכל מי שרצה לעזור לה ונתן לה להרגיש קצת חשובה בעולם . מאחר ורשמו שהמשפחה אישרה שהיא לא בחיים וזה מה שרצתה . להפיץ את המכתב האחרון שרשמה במטרה להעביר מסר לעולם ,לעשות עוד משהו והמוות לא יהיה לחינם … ותזכרו שיש לנו את הכוח לשנות ולהציל חיים ."

ישראל נחום כתב: "זה היה לפני קצת יותר משנה. פנית אליי בפייסבוק ביקשת עזרה והייתי שם עבורך. קיבלת את הטלפון שלי, קבענו שעה וביקשתי שתתקשרי. אמרת לי שעה לפני ״אני בחרדות ושאת מפחדת להיקשר אליי״. עניתי לך שאני כאן מתי שתרצי. אמרת לי שאני הגיבור שלך והייתי להשראה עבורך דרך הפוסטים והסיפור שלי. אמרת שאת רוצה להיות במקום שאני נמצא, להיות אחרי כל זה, לא להרגיש את מה שאת מרגישה, למחוק את הכאב ולא לסבול. הבטחת לעצמך שתחיי עד גיל 18, ניסיתי להניע אותך מזה שיש חיים אחרי המוות של פגיעה מינית. אמרתי לך אני אחד שיודע, הייתי שם. אמרתי לך תתקשרי, מקסימום תרוויחי.
אתמול שמת קץ לחייך! גיליתי לפני יומיים שבטלפון שלך אני מופיע The hero Israel כואב לי הלב💔 יהיה זכרך ברוך😞"

מעיין בורודתי כתבה: "ריף שלי , שרפרף שלי, איך זה שכולם כבר כתבו לך ולי מההלם עוד לא היו מילים? איפה את עכשיו אם לא בצ'אט שלנו לדבר איתי על כל מה שקורה הרי אנחנו כלבלב ושרפרף אנחנו בלתי נפרדות. איך זה שהדברים שלך שנשארו לי בדירה לעולם לא יהיו יותר בשימוש? שלא אשמע את הקול שלך שוב ולא אראה את הפנים היפות שלך אף פעם במציאות. התמונות שלך עצובות לי ורק במציאות זכיתי לראות אותך מחייכת חיוך אמיתי שגרם לי להרגיש שאני מיוחדת שאני גורמת לך לשמוח אפילו בקצת. איך זה שחיים שלמים בן אדם נלחם רק כדי לשרוד ובסוף הוא לא שורד. אמרת שלא הגעת לשום הישג בחיים שלך, מבחינתי כן, את הצלחת להיות הבן אדם הכי טוב לאחרים שאת יכולה, במצב הנפשי הכי מזעזע שנקלעת אליו וזה מוערך מאוד. אני גאה בך על הכוחות העצומים שהיו לך. ונשארתי כועסת ומאוכזבת בשבילך על כל מה שנלקח ממך ועל מה שלא הספקת לחוות. כל התוכניות שלנו שלא הספקנו, אלה דברים שלא ארצה לעשות עם אף אחת ורק איתך. ועם אחרים זה יהיה פשוט התפשרות.."

עוד הוסיפה מעיין, "את זוכרת שרצינו לטוס ביחד כי אף פעם לא טסנו , לגור ביחד, לחיות ביחד, להישאר החברות הכי טובות, לגדל כלבים ביחד במקום ילדים. הייתי אתמול בלוויה שלך, המטפלת לשעבר שלך אמרה לי שהייתי האדם הכי קרוב אלייך, שעליי סמכת יותר מכולם, וזה לא מנחם אותי, כי זה היה הדדי, ואת לא פה. לפני יומיים עוד דיברנו ולפני כמעט 5 שנים הכרנו ואני אמרתי לך כשהסתכלתי עלייך (לא שיקרתי) שהרגשתי שאנחנו חייבות להיות חברות. הזיכרון הראשון שלנו יחד היה שניהלנו שיחת מחזור של שתי נערות צעירות והצחקת אותי בטירוף, זה היה האשפוז הפסיכיאטרי הראשון שלי והצלחת להצחיק אותי, כשהיית הכי אובדנית והכי מותשת שיש, הצלחת לעשות טוב על ליבם של אחרים. את פשוט מיוחדת, אני לא רואה את עצמי מדברת עלייך בלשון עבר את הכל כשאין כלום. מילאת לי את הלב כשהיה ריק ולא הספקתי להגיד לך אף פעם שלך ולאמא שלי היה מכנה משותף, לכן החיבור היה חזק והאהבה גם. ואת צודקת. את לא פה לשמוע אבל את תמיד צדקת בכל מה שאמרת ורק שתינו נבין מה הכוונה אבל את לא פה להגיד לי בחיוך- ראית? אמרתי לך. תודה שסמכת עליי ונתת בי אמון לספר לי על הכל בלי לצנזר, תודה שנתת לי לעזור לך אז, כי לאחרונה לא אפשרת לי בכלל. תודה שכתבת ויצאת מלכה ונתת משמעות למקרה הזה. תודה על הזכות להכיר אותך ולהיות איתך כשאין אף אחד. תודה שהיית בשבילי גם כשהייתי פוגענית כשהיה לי רע. תודה על החיוך והצחוק שלך שלא זכו לראות ולשמוע אחרים. היית חוף המבטחים, הסוד שלי. לא סיפרתי עלייך כמעט לאף אחד, לא רציתי שאחת מהחברות שלי תהיה גם שלך, שמרתי אותך לעצמי כי היית הכי מיוחדת שהכרתי מושלמת בשבילי. הערצתי אותך על העוצמה שבך והיית בשבילי תמיד בכל מצב. תודה. אהבתי שמורה לך לנצח ומבחינתי את עדיין פה. מעריכה ומתגעגעת שלך תמיד, כלבלב".

הפוסט המלא של ריף לפני שנמצאה ללא רוח חיים בצימר בצפון

היי.
הגעתי כבר לגיל 18.
לגיל שבו אני כבר זו שמחליטה ..
הגעתי לרגע שחיכיתי לו במשך כל כך הרבה זמן.
שנים.
חיכיתי זו אפילו לא מילה .
זה היה הזמן ששמתי לי לסבל ,
הגבול ששמתי לסבל שלי.
אני התחננתי לרגע הזה , ייחלתי לו כל כך, חיכיתי לרגע הזה בלי יכולת לחכות .
וחשבתי על זה הרבה .
הקדשתי לזה הרבה מאוד מחשבה והסתכלתי על המצב שלי , על הכל , מכל מיני פרספקטיבות.
וניסיתי , ניסיתי להשאר .
ניסיתי לעזוב את הדדליין הזה ולהמשיך – לחוות חיים אחרים, להרגיש דברים אחרים , לראות מה זה חיים טובים.
אבל לא.
הבנתי שתמיד צדקתי ושתמיד אני אהיה צודקת.
והחלטתי שזהו, שהיום אני מסיימת כאן בעולם.
מי שמכיר אותי , יודע שהחיים שלי היו רחוקים שנות אור מלהיות פשוטים.
וכן , הרבה מכם יגידו ויחשבו שאין אדם שהחיים שלו פשוטים , ושיש הרבה אנשים שעוברים קשיים מהותיים בחיים שלהם ומצליחים להמשיך בכל זאת .
אבל אף אחד לא אותו הדבר , מה שאחר יצליח לעבור , זה לא בהכרח מה שהשני יצליח .
עברתי פגיעות מיניות ופיזיות והתעללות ממושכת במשפחה.
הייתי בובת משחקים, חפץ , שק חבטות …
עשו לי הכל..
הייתי ילדה קטנה שנולדה לתוך גיהנום , לתוך בדידות איומה , לתוך מציאות שנוגדת את חוקי הטבע מכל המובנים.
לא הייתה שום דמות יציבה בחיים שלי , כל הדמויות שהיו אמורות להיות יציבות , להעניק לי ביטחון ויציבות , ואהבה ללא תנאים לא העניקו לי את זה.
אני לא רוצה לפרט יותר מידי על אותם אנשים , אני בכוונה מנסה לכתוב בכלליות , זה המון כביסה מלוכלכת להוציא החוצה , אבל זו כביסה מלוכלכת גם של הרבה אחרים ….
אז בגלל זה אני כותבת את הפוסט הזה .
גם כי יש עוד אנשים , ילדים.ילדות שסובלים וסובלות עכשיו בלי שיש מי שרואה אותם.ן.
לא הייתה ביכולתן של אותן דמויות שהיו אמורות להיות הכי קרובות אליי ( המשפחה שלי) לעשות את זה , מכל מיני סיבות .
אם זה מתוך משברים, נסיבות חיים קשות שהובילו לכך שזה לא איפשר להעניק לי את הצרכים הכל כך בסיסיים האלה ,
אם זה מתוך הפרעה קשה שהיא פדופיליה ומצבים של אלכוהוליזם .
הייתי ילדה קטנה שאף אחד לא העניק לה את הביטחון , האהבה ללא תנאים , את האמון בעולם , באנשים .
גדלתי לתוך מציאות שריסקה את הנפש שלי , וחירבה אותי.
גדלתי עם אנשים שגנבו ממני באכזריות את התמימות רק בשנים הראשונות לחיי, עם פגיעות רגשיות , חוסר יציבות בקשרים וכשרציתי אהבה , רציתי ביטחון זה היה רק בתנאי , אם לא , זה היה כרוך במכות , בהתעללויות ובדחייה אותי ..
וכל זה בשנים בהן הילד צריך את הכי חום , אהבה , ביטחון ויציבות . כי אצל הילד , אצל כל ילד , העולם שלו, איך שהוא יראה את העולם בעתיד , והתפתחות האישיות שלו בעתיד מאוד מושפעת מהשנים הקריטיות האלה בחיים, מאיך שהן עברו עליו.
אלה השנים הכי הכי קריטיות , שהנפש הכי רכה. הנפש הכי פגיעה ואני אישית , נולדתי עם נפש פגיעה עוד מההתחלה …
ופגעו בי בצורות הכי קשות , בשנים בהן ההתפתחות היא הכי הכי קריטית .
גדלתי לתוך פחד ואימה וזר לא יבין זאת , וגם פחד ואימה הן לא מילים שיש ביכולתן לתאר את המצוקה הזו שהייתי שרוייה בה.
פשוט אין מילה שייכולה לתאר .
ואין אדם שביכולתו להבין את עוצמת הכאב והמצוקה שבדבר , אם הוא לא חווה את זה על בשרו.
ובגיל 8 וחצי, הוצאתי מהבית , גם בצורה מאוד טראומטית .
זה היה לקראת סיום יום הלימודים בבית ספר , בשעה 14:00 בצהריים.
וקראו לי בכריזה .
ואז אני ללא שום ידיעה , הלכתי לחדר המנהלת וישר כשנכנסתי, ראיתי את אח שלי בוכה , אבל בוכה בצורה שממש הלחיצה אותי והייתי כל כך לחוצה ושאלתי למה הוא בוכה והתחלתי לבכות גם כן מלחץ.
ואז העובדת הסוציאלית אמרה לי , שאנחנו לא נהיה יותר בבית , שאנחנו עוברים למקום אחר רחוק מהבית .
ושאלתי עד מתי , ואמרו לי שלא יודעים .
והתפרקתי כל כך, לא משנה כמה הבית הוא מקום שפוגע, בית זה בית .
וזה פירק אותי לגמריי.
ובכיתי המון , זה היה יום באמת מהגיהנום.
ואחריי השיחה יצאנו מהחדר והתקדמנו לבחוץ עם העובדות הסוציאליות .
והייתי תמימה, ואני זוכרת שביקשתי מאחת העובדות הסוציאליות שיודיעו לאמא שלי שהן לוקחות אותי …..
ובדיעבד גיליתי שבמשך כמה ימים , אמא ואבא שלי לא ידעו איפה אני , אח שלי ושני אחיות שלי.
את כולנו לקחו ביחד בהסעה באותו יום , למרכז חירום במרחק 3 שעות וחצי נסיעה מהבית .
את שתי אחיות שלי הפרידו והעבירו למשפחת אומנה , ואותנו למרכז החירום.
והגעתי לשם המומה , מפוחדת , מבוהלת ושהיתי שם עם אח שלי 9 חודשים, בלי שהלכתי הביתה בכלל , ועם ביקורים של פעם בשלושה שבועות , של אמא ואבא , ומידי כמה זמן גם של אחיות שלי. למשך שעה .
והייתה לי חרדת נטישה מאוד מאוד קשה לאמא שלי, וזה העצים אותה בהרבה הרבה יותר .
זה היה טראומתי מאוד .
וזה היה תחילתו של ההרס שהרווחה עשתה לי, ולמשפחה שלי.
ואני זוכרת גם שכבר בגיל 8 וחצי , עלו לי מחשבות על לסיים את החיים שלי.
מישהו אמר לי שברגע שהראש הפוך, הדם עולה לראש ושאפשר למות מזה, אז נתלתי על סולם עם הרגליים ובמשך כמה זמן פשוט נשארתי הפוכה כדי שיעלה לי הדם לראש…
כבר בגיל 8 וחצי זה התחיל .
אחריי תשעה חודשים, הרווחה החליטה להעביר אותי ואת אח שלי
לפנימייה בחבצלת השרון.
פנימייה שממש ממש לא הייתה המקום בשבילי.
פנימייה שפשוט הרסה אותי עוד יותר , וגם את אח שלי.
שהיתי בה כ-3 וחצי שנים.
מגיל 9, עד גיל 12 וקצת.
פחדתי שם מכל הצוות , הצוות שם היה רחוק מלהיות מכיל , רחוק מלהיות מה שהוא אמור להיות .
כבר כתבתי שסבלתי מחרדת נטישה מאוד מאוד קשה לאמא שלי , לא הייתי מסוגלת לתת לה ללכת לשירותים , בביקורים בכל פעם שהיא הייתה רק קמה , או זזה הייתי מתחילה לבכות ולהכנס לפאניקה וזו הייתה באמת חרדת נטישה מאוד מאוד קשה . והייתי ילדה בת 9, 10, 11, והדרך שבה הצוות ״עזר״ לי, במיוחד מדריכה אחת מסויימת אבל גם עוד מדריכות , זה להגיד לי שאם אני לא אפסיק לבכות , אני לא אראה את אמא שלי יותר בחיים.
ואני לא אפרט יותר מידי , כי זה מאוד ציבורי,
אבל היו פעמיים שהיא לא הייתה זמינה, לא בגללה .
אז אני ניסיתי להתקשר שוב ושוב וראיתי שאמא שלי לא עונה , ובגלל חרדת הנטישה שלי, ישר עלו לי התרחישים הכי מפחידים, שהיא מתה , שהרגו אותה , שהיא נעלמה , שלקחו אותה ….
ואז גיליתי אחריי מספר ימים , שהטלפון שלה נלקח , אבל זה לא הרגיע את המצוקה שהייתי שרוייה בה.
ובמשך חודש ככה בלי אמא שלי, שלושה שבועה ככה .
ובמקום לעטוף אותי, אז איימו עליי ולא נתנו לרגשות הכל כך לגיטימיים שלי מקום.
אחת המדריכות בכל פעם שהייתי בוכה , הייתה סוגרת אותי בחדר ואומרת למדריכים אחרים ולבנות שהיו איתי במשפחתון , לא להתקרב אליי עד שאני לא מפסיקה לבכות .
זה היה נורא , הרגשתי הכי לבד בעולם.
הכי הכי הכי לבד בעולם ומספיק כל הילדות שלי הייתי לבד , ורק גרמו לי להשאר לבד.
זו הייתה פנימייה שלא התאימה לי בכלל .
ילדה קטנה , עם נפש כל כך רגישה עם 120 ילדים שכולם עם בעיות התנהגות .
הייתי מפוחדת כל הזמן , החוקים בפנימייה היו מאוד נוקשים , עד גיל 11 הייתי עושה על עצמי צואה ושתן מחרדה, ובכיתה ה׳, הצמידו לי את המדריכה שאני הכי פחדתי ממנה בפנימייה , את אותה מדריכה שהייתה סוגרת אותי בחדר כשהייתי בוכה ובחרדה נוראית , למשך שנה(!) שלמה בתור סייעת , כי הייתי מבריזה מלימודים ולא הייתי במצב נפשי בכלל ללמוד .
למרות הידיעה שאני כל כך מפחדת ממנה.
וזה היה סיוט, היא גם הייתה סייעת שלי עד שעות הצהריים, וגם המשיכה להיות מדריכה שלי בערב.
היא הייתה נוראית..
על כל דבר קטן היו נוקשים ברמות לא הגיוניות ולא אנושיות.
לא הרגשתי ששומרים עליי , לא הרגשתי בטוחה .
הרגשתי בעיקר כל הזמן מוצפת ובחרדה .
ובשלוש שנים וחצי האלה , נקשרתי למדריכה אחת בפנימייה בצורה מאוד מאוד חזקה וקשה .
פיתחתי אליה תלות ואובססיה מאוד רצינית והיא בעצם הדבר שעזר לי לשרוד את התקופה הנוראית הזאת .
התלות בה. הרעל הזה שהורס קשרים, ומה שהכי גרוע זה שזה לא בשליטתי .
למרות שהיא לא הייתה שם בשבילי וגם לא הייתה בכלל מדריכה שלי.
ואני יודעת שזה אולי ישמע מוזר, אבל זה גם לא מוזר , כי הנפש שלי חיפשה את הדבר הכי שפוי שאני אוכל להאחז בו.
היא כל כך הייתה זקוקה לעזרה , להאחז במשהו.
ואחריי שלוש וחצי שנים, היא סיפרה לי שהיא עוזבת את הפנימייה , וגם אני הייתי אמורה לחזור הביתה .
כי הגורם הפוגעני העיקרי כבר לא היה שם, וחשבו שזה הזמן שאני אחזור הביתה .
אבל לא .
נכנסתי למשבר מאוד מאוד רציני , כי היא הייתה כל החיים שלי , היא הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי , היא הייתה חשובה לי כל כך .
ופעלתי מתוך האובססיה והחרדה ואיימתי שוב ושוב שאני אסיים את החיים שלי אם היא תעזוב אותי .
ולמרות שהיא אמרה לי שאם הקשר מספיק חשוב היא לא תעזוב אותי, היא ביקשה מהעוסית לסיים איתי את הקשר ואז כשהגעתי לאשפוז פסיכיאטרי בפעם הראשונה בגיל 12 וחצי…
שם ניתקו את הקשר בבום .
ממש כמו לקטוע יד או רגל, וזו הייתה עוד תקופה ממש ממש נוראית בחיים שלי.
אין לי איך להסביר אפילו .
הייתי הוזה אותה יום יום , הוזה את הקול שלה , חולמת שהיא באה אליי ואז קמה ישר מהחלום ומגלה שהיא לא נמצאת וזה שבר אותי כל כך.
כל כך כל כך שבר אותי.
ועד היום , אני יותר ממרגישה שהם ניתקו את הקשר איתה בצורה הכי לא נכונה שיש .
הסתובבתי בתחושה שאף אחד , אבל אף אחד לא מבין אותי.
לא רואה אותי ואת מה שאני צריכה .
אף אחד לא מבין שכל מה שאני צריכה זה אהבה , ביטחון ותמיכה .
מישהו שיהיה שם בשבילי .
דברים כל כך פשוטים שאף אחד פשוט לא נתן לי ולא הבין שזה מה שאני צריכה .
זה גרם לי לטראומה נוספת , וחרדת הנטישה שלי רק גברה והאמון שלי רק נשבר יותר .
ואז התחיל האשפוז הארוך שלי, אשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה מאותו גיל , 12 וחצי , עד סוף גיל 16.
16 ו-11 חודשים.
כמעט רצוף , ניסיתי להיות בשני פנימייות נוספות , אבל לא מצאתי את המקום שלי ..
וראיתי 9 פנימיות , באמת חיפשתי את המקום שלי ובשום מקום לא מצאתי אותו.
בכל הזמן הזה הייתי משוחררת רק בסך הכל 4 חודשים ותשעה ימים .
ואין לי דרך לתאר עד כמה האובדנות שלי החמירה ,
וכמה נזק זה עשה לא מספיק שכל הילדות שלי לא אפשרו לי להתפתח כמו שאני הייתי אמורה להתפתח.
הייתי כלואה בשבי בבית .
לא חייתי כמו ילדה רגילה , לא העניקו לי את מה שהיו צריכים לתת לי.
ואז גם הייתי כלואה 4 וחצי שנים כמעט ברצף, במחלקה פסיכיאטרית סגורה , כמעט כל גיל ההתבגרות שלי.
זה הגיל שבו העצמאות מתפתחת , ולומדים להיות אנשים בוגרים , ועצמאיים…
תקופה מאוד מאוד משמעותית שבה גם עצרו לי את ההתפתחות הזו, הכל כך חשובה הזו, וככה העדיפו , שאני אהיה מאושפזת שנים בבית חולים מתוך חשש שאני אתאבד , וכדי לכסות את עצמם , ולא לקחת אחראיות ולאפשר לי להתפתח בצורה תקינה .זה הוביל לכל כך הרבה נזק , כל כך.
גם לנפש שלי,
וגם לגוף שלי..
בגיל 15 חליתי בסרטן ועברתי טיפולים כימותרפיים .. זה כבר השפיע עליי גופנית כמות הלחץ , כאב נפשי, סבל והדחק שהייתי שרוייה בה .
והחלמתי מהסרטן לפני שלוש שנים .
והייתה דרך אחרת , הם פשוט לא הבינו אותה , אבל כל מה שהייתי צריכה , זה מישהו שיגיד לי זה כלכך הגיוני שאת רוצה כל כך למות.
את עברת דברים נוראיים והרצון למות הזה , זו תגובה ממש טבעית של הנפש שלך למצב .
מישהו שיבין שזה הכי הגיוני שיש , שיתן לי יד ויגיד לי עכשיו את כבר לא לבד, ומישהו שאני מספיק קשורה אליו .
ומישהו שיצליח להכיל את עוצמת הכאב שלי , שהיא כל כך הגיונית ולגיטימית ולא יעזוב כשנהיה קשה מידי.
אבל לא , זה מורכב מידי, זה מסובך מידי וזה הרבה יותר פשוט להשאיר אותי באשפוז , לקחת לי את החופש שלי לתקופה כל כך ארוכה , כשגם בילדות שלי לא היה לי חופש , ולא שליטה .
לא על הגוף שלי ולא על כלום.
וזה מה שהיה הכי פשוט , להשאיר אותי באשפוז וזהו..
וזה נורא, זה מחדל, וזו פשוט אחת הטעויות הכי עצומות שנעשו לי.
ועד היום אני משלמת על זה מחיר.
אני מתקשה מאוד ללכת לבד ברחוב, וממש מתאמצת בשביל להצליח.
אני בורחת ממכוניות , אני מפחדת מידי מהעולם, מאנשים כי לא הייתה לי את האפשרות להחשף אליהם , לצד הטוב של החיים שאומרים לי כל הזמן שקיים .
לצד הטוב של האנשים , כי הכרתי כל כך הרבה רוע.
נוצרו לי המון נזקים.
נזקים שאין באפשרותי לתאר אותם .
ולפני כשנה וכמעט שלושה חודשים עברתי לפנימייה , השתחררתי מהאשפוז אחריי התקופה המאוד ארוכה הזו.
וגם בתקופה הזו חוויתי המון המון טלטלות .
גם פיטורים של המנהלת שנקשרתי אליה, ופיטורים ממש מכוערים שלה וכל הצוות השתנה ועזב, והגיע צוות חדש לגמריי , נקשרתי ברמה מאוד חזקה ופיתחתי תלות למאבטחת שהייתה שם.
היא הבטיחה לי הבטחות כל כך גדולות ורגישות , היא הבטיחה לי שאני אעבור לגור איתה , שסוף סוף יש לי משפחה , שאני אף פעם לא אהיה לבד ושהיא לא תעזוב אותי אף פעם.
היא עשתה עבורי המון במשך חמשת החודשים שהכרנו, ואת זה אי אפשר לקחת ממנה, למרות שאני מאוד מאוד כועסת עליה , ובעיקר מאוכזבת.
אבל יום אחד החליטו לפטר גם אותה , בלי שהיא באמת עשתה משהו שבאמת מצדיק את זה ..
לפחות ככה אז חשבתי , כי אולי כן בעצם אם היא הייתה מסוגלת לנתק איתי ככה את הקשר.
ולאט לאט היא התחילה להתרחק ממני .
היו לנו ביקורים של פעם בשבוע,ובכל ביקור הרגשתי שהיא רק מתרחקת יותר ויותר ….
והרגשתי , שהיא גם עומדת לעזוב .
ודיברתי איתה על זה ותמיד אמרתי לה שאם משהו מפריע לה , אני יותר מאשמח שהיא תגיד לי , כדי שיהיה לשתינו טוב …
אבל לה היו תוכניות אחרות , שגיליתי אותן רק בדיעבד..
במשך תקופה שבה היא המשיכה להגיד לי שהיא לא תעזוב אותי ושהקשר אותו הדבר, היא תכננה לסיים איתי את הקשר ..
והקשר בינינו הסתיים בצורה הכי הכי מכוערת שיכולה להיות .
וזה גם , עוד משהו ששבר אותי , ועד היום אני כל כך כאובה ממנו….
פשוט לא מצליחה להמשיך הלאה .
ולא מספיק כל זה, אדם שלקח אותי לטרמפ כשנתקעתי שעה וחצי בכביש מהיר בלי יכולת לחזור, ניצל אותי ופגע בי , ואחריי זה הטריד אותי איפה שאני גרה , אז גם הגיע אליי יום אחריי יום, וזה רק החמיר את החרדות שלי והחזיר אותי אחורה , ואז ניסיתי זמן קצר אחריי זה שוב להתאבד, כי אי אפשר להדחיק לנצח…
ויומיים אחריי זה עוד פעמיים , ונסעתי לחברה הכי טובה שלי כי לא רציתי לעשות עוד דברים בתוך הבית כשאני יודעת שבעל הדירה ממש נלחץ ממה שקרה..
ואז באותו יום , עוד דמות שממש ממש הייתה משמעותית בשבילי, חסמה אותי בזמן שבאמת היה לי מאוד מאוד קשה , וחברה שלי אמרה לי לפנות אליה , אז פניתי , אבל רק נפגעתי מזה יותר וזה רק גרם לי להיות נחושה שפשוט זהו..
מספיק עם המעגל הזה , מספיק עם הכל .
זה רק נתן לי בוסט לנחישות לסיים עם הכל ….אתה מבקש עזרה , ומבין שאי אפשר להשיג אותה באף מקום.
אני כבר חסרת אמון, שבורה , מיואשת ולא מאמינה שמשהו/ מישהו יוכל לעזור .
וגם מפחדת , כי אני פגועה מידי מאנשים, מהעולם הזה.
ואני מרגישה לבד מידי, ולא סתם אומרים שבדידות הורגת.
היא באמת הורגת , במיוחד כשמתמודדים עם כל כך הרבה דברים שאי אפשר להתמודד איתם לבד.
אני חושבת שכבר כתבתי מספיק , למרות ששום דבר שאני אכתוב לא יצליח לתאר את כמות העוול , הסבל , והכאב שעברתי ושנעשה לי.
וכתבתי את כל זה , כדי להראות כמה אף אחד לא מבין איך להתנהל ולטפל בפוסט טראומה מורכבת.
פוסט טראומה מורכבת , זו לא פוסט טראומה רגילה .
זו טראומת התקשרות , היא נוצרת כתוצאה מחשיפה חוזרת ונשנית לאירועים טראומטיים וטראומות ממושכות בילדות בזמן שהאישיות רק מתעצבת , ובשנים הכי קריטיות בחיים.
ואז האישיות נבנית עם הטראומה , ואין אמון בעולם, אין תחושה בסיסית של ביטחון בשום מקום, האדם שמתמודד עם פוסט טראומה מורכבת מפתח נטייה לתלות קשה באנשים , כתוצאה מהחסכים הרבים שנוצרו , והצרכים הכל כך בסיסיים שלא סופקו .
וכל קשר עבורו זה העולם כולו, זה כמו לקחת לו את האוויר לנשימה .
עם פוסט טראומה מורכבת צריך להתנהל אחרת .
ברגישות , עם הרבה אהבה, עם המון נתינה של ביטחון של הגנה ושל אמונה עצמית .
זה לפתח מההתחלה את הבסיס שלא התפתח בילדות.
זו עבודה קשה , לנתק קשרים ( ועוד בצורות מכוערות במיוחד ) לברוח, להבטיח הבטחות כל כך גדולות ואז פשוט לברוח זה כל כך להרוס יותר ויותר את אותו אדם.
זה נכון שתלות זה לא דבר בריא, זה דבר שצריך למתן אותו.
אבל במקרים של פוסט טראומה מורכבת זה אסון לנתק קשרים משמעותיים כאלה , בעיקר בחדות .
כי זה אסון לנפש , ודווקא מתוך התלות הזאת אפשר ליצור קשרים אחרים – לא תלותיים ולשקם, כי הבסיס להחלמה מפוסט טראומה מורכבת , הוא קשרים משמעותיים , זה הבסיס.
זה ממש הבסיס .
לא טיפול תרופתי, לא אשפוז פסיכיאטרי ולקיחת החופש.
קשר, קשר משמעותי שיתן חוויה מתקנת .
אבל מישהו מודע לזה ? לא .
למישהו יש כוח וסבלנות לזה ?
למישהו יש זמן לזה?
גם לא .
ואני לא יכולה להיות זו שתשקם את עצמה , במיוחד אחריי שפגעו בי כל כך הרבה .
זה לשים את אותן אדם ממש בסכנה של אובדן העצמי שלו, של החיים שלו.
זה מסוכן .
מה שהן עשו לי, שלושתן , בשביל אחרים זה לא קשה כמו שלי זה קשה .
כי יש איזשהו איזון פנימי , אין את כל החסכים האלה , אין את מה שלי יש ולמה שכאלה שמתמודדים עם טראומות מורכבות חווים.
צריך המון סבלנות וזמן , זה דורש התנהלות ודורש טיפול , יחס, התנהגות שונה לגמריי.
ואני מדברת גם לאנשי מקצוע שקוראים את זה עכשיו, וגם לשאר האנשים, שאולי יום אחד יצא להם לפגוש באדם שמתמודד עם המצב הכל כך כל כך לא פשוט הזה .
צריך להקים מקום נפרד לכאלה שמתמודדים.ות עם טראומה מורכבת , מקום עם צוות יציב (שזה קריטי מאוד ) , שיעניק תמיכה גם אחריי העזיבה של המקום.
מקום שיגרום לתחושה שיש למתמודדים עם טראומה מורכבת מקום בעולם , כי בינתיים כולם תופסים אותי , אותנו ככבדים מידי , מסובכים מידי ופוגעים שוב ושוב .
ויש המון , יותר מידי , שסובלים מהגיהנום הזה והם בלתי נראים.
ואני כותבת את זה כדי שלא יקרה מצב שיעשו את אותן טעויות שאיתי עשו.
אני מתמודדת בנוסף גם עם הפרעות אכילה , פגיעות עצמיות , חרדה קשה מאנשים , ועם פלאשבקים שבכל פעם שהם עולים אני מרגישה שאני עומדת למות מכאב ועם דיסוציאציה ודה ריאליזציה.
אני מתמודדת עם חרדת נטישה מאוד קשה והאמון שלי שבור ברמה שאני באמת לא מאמינה שאפשר לאחות.
ורציתי , רציתי להיות פסיכולוגית או קרימינולוגית ולהיות מטפלת , רציתי .
רציתי להיות זו שמבינה , זו שמטפלת , זו שנמצאת שם בשביל אלה שהכי הכי זקוקים לעזרה הזו.
רציתי כלב שזה היה הדבר שהיה מציל לי את החיים , כי זו החיה הכי אהובה עליי בעולם וזה היה חלום ילדות שלי שיהיה לי כלב , ותמיד אמרתי שאם יהיה לי כלב , אני לא אוכל להתאבד .
אבל גם עם זה הקשו עליי , עמותות שפטו אותי על הגיל שלי ולא אפשרו לי , אנשים ממש תחקרו אותי ברמה שכבר לא היה לי יותר כוחות להמשיך לחפש ….
וזה חבל מאוד אבל לא בשליטה שלי.
ואני כבר לא רוצה כלב , לא רוצה כי זה יתקע אותי בחיים , אני לא אוכל לשים סוף לסבל הזה ועדיף למות כי זה מה שצריך להיות .
אז אני מודה לכל מי שהקשה עליי בלמצוא כלב , כי לחיות זה לא מה שאני צריכה .
אין בי את היכולת להשאר , הכאב עמוק מידי, הנזק עצום מידי , ואין לי תקווה .
העולם הזה לא בשבילי , אין לי בו מקום ואני גם לא רוצה להיות חלק ממנו , כי אני מתעבת אותו .
ניסיתי , ניסיתי להאמין, לקוות , לתת צ׳אנס .
אבל כבר אין סיכוי.
אני יודעת שהרבה ישברו ואפילו יותר מההתאבדות שלי,
כי אני אדם שמאוד נקשרים אליו .
אבל אני באמת חושבת שההתאבדות שלי, הטרגדיה הזאת אמורה לקרות, כי אנשים מבינים רק כשמגיעים למצבי קיצון.
וכנראה שהמטרה שלי בעולם הזה , הייתה לסבול ולסבול ולהגיע לרגע הזה שבו אני אטלטל ואזעזע ואגרום ככה לאנשים לפתוח את העיניים.
כי אני לא היחידה .
לצערי המאוד מאוד רב.
יש עוד המון ילדים.ות כמוני שסובלים וסובלות סבל בלתי יתואר, ואף אחד לא מבין אותם.ן.
אף אחד לא רואה אותם.ן.
אף אחד לא יודע איך לגשת , אף אחד לא רואה , אף אחד לא יודע איך לטפל בהם.ן
ולא רק ילדים.ות.
גם אנשים בוגרים שמתמודדים עם הגיהנום הזה , ולא זוכים למענה הנפשי שמגיע להם , ושמתאים להם.
גם אותם.ן לא רואים.
אז אני באמת קוראת לכם.ן.
לכל מי שקורא את המילים שלי.
אל תעצמו עיניים.
בבקשה🙏🏻🙏🏻🙏🏻
בכל כך הרבה בתים ילדים וילדות עוברים גיהנום והנפש שלהם נרמסת .
כל כך הרבה ילדים.ילדות מרגישים שאין להם מקום .
וכל כך הרבה אנשים וילדים וילדות לא מקבלים את המענה והתמיכה הנפשית שלה הם.ן כל כך זקוקים.
אני באמת מבקשת , מכל הלב שלי, בבקשה .
שיכשירו עוד מטפלים לטיפול בפוסט טראומה *מורכבת*
כי יש הבדל גדול בין הפרעת דחק פוסט טראומטית לא מורכבת , לבין מורכבת .
שיבינו שזה לא נכון לאשפז כל כך הרבה שנים במחלקה פסיכיאטרית , אין שם את המענה .
מחלקה פסיכיאטרית סגורה אמורה להיות פלסטר, זה עדיין בית חולים ,שם לא אמורים לקבל את הטיפול לנפש , ייצוב תרופתי , אבל לא מעבר לזה ולא לתקופות ארוכות כל כך .
אי אפשר למצוא תקווה , טעם לחיים , להשתקם מתוך נסיבות חיים בלתי אפשריות בתוך מקום שמוקפים בו בכאב ובקושי, ועוד במשך שנים .
בסוף נפגעים מזה יותר , ויוצאים במצב גרוע יותר מאיך שהיה לפניי .
ותאמינו לי שאפשר לטפל בפוסט טראומה מורכבת גם בלי להפוך את אותם אנשים לשבויים כי הם סובלים כל כך ורוצים לסיים את החיים מסיבות כל כך לגיטימיות .
וזה לא הגיוני והכי לא בסדר בעולם להוציא את *הילדים* שנפגעים בבתים שלהם, במקום את הגורמים, הגורם הפוגע.
זה לא בסדר להעניש אותם .
אני לא עשיתי פשע , פשעו נגדי.
בצורות הכי קשות שיש .
אבל אני נכלאתי, ממני מנעו, לי לקחו את הזכויות הכי בסיסיות שלי.
ולהם לא .
זה לא צודק .
יש עוד כל כך הרבה מחדלים שיש לי לציין , אבל הפוסט הזה כבר ארוך מידי וחשוב לי שגם יצליחו לקרוא אותו .
אז אלו המסרים העיקריים שלי לעולם , ובאמת באמת חשוב לי שזה יגיע כמה שיותר רחוק , ושלכמה שיותר אנשים .
אני מתארת לעצמי שאני אהיה עוד אחת ששמה קץ לחייה בשביל כאלה שלא מכירים אותי .
אבל אני באמת רוצה להאמין שהמילים שלי יגעו במישהו, ושיהיה בכוחן לשנות .
כי את המקסימום , אני לא מסוגלת לעשות .
אין בי את הכוחות .
אבל לפחות את המינימום, שזה לכתוב את המכתב הזה , היה לי יותר מחשוב לעשות .
זה באמת הרבה יותר מחשוב לי, וגם חשוב גם בשביל עוד המון המון אחרים ואחרות .
אף אדם לא אמור להיות לוחם בודד בשדה קרב, ומה שקורה שאנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת, הם לוחמים בודדים, שקופים , שנלחמים במלחמה קשה מאוד , בלתי נסבלת וזה לא הוגן , זה לא אמור להיות ככה .
ומגיע להם להראות , מגיע להם מישהו שיתמוך בהם , עם הבנה של המצב .
מגיע להם להשמע, מגיע להם לא להיות שקופים ולקבל את המענה שלו הם זקוקים.
באמת מקווה מכל ליבי שהמילים שלי יגעו במישהו,
בשביל למנוע את ההתאבדות הבאה , בשביל למנוע את המחדל והטרגדיה הבאה . ומקווה שהעולם הזה יהיה ראוי מתישהו לחיי אדם, כי בינתיים הוא לא ראוי, ומפחיד, ונורא מידי לחיות בו ..
העולם הזה הוא בושה, כלא והגיהנום שכולם חושבים שנמצא אחריי המוות- אבל בעצם החיים האלה הם הגיהנום , והמוות הוא השקט והשלווה המיוחלת.
אני לוקחת סיכון גדול מאוד שאני כותבת את הפוסט הזה, והייתי מעדיפה פשוט להעלם מכאן בלי להודיע כלום לאף אחד,
כי אני יודעת שינסו להגיע אליי ולמנוע מזה לקרות.
אבל אני נחושה , ומי שמכיר אותי יודע שכשאני נחושה , אי אפשר להוריד אותי משום מטרה שיש לי..
אני לא אתן לאף אחד לעצור אותי יותר, *לאף אחד * וחשוב לי להיות הקול של השקופים ולעשות את המינימום .
אז אני כותבת את זה ..
בזה לפחות אני מנסה לשמור על תקווה ,
למרות שהעולם הזה קיים אלפי שנים יותר ממני , ומה כבר שוות המילים שלי ?
אבל אני אנסה , אני לא אהיה כאן בשביל לדעת אם עבד לי משהו , אפילו קצת..
אני רק יכולה ללכת לדרכי עם ניסיון לקוות שיש למילים שלי משמעות.
עצוב מאוד שככה זה נגמר, אבל תמיד ידעתי שזה יהיה הסוף .
אני לא מופתעת .