רבים מהישראלים-יהודים (וגם מהיהודים שבתפוצות) טוענים בהקשר לנכבה הפלסטינית: מצד אחד כי לא גורשו פלסטינים ב-1948, בעוד שמצד שני אחרים טוענים כי חלקם כן גורשו ויש להודות בכך. ברצוני לעדכן במאמר זה את כל העוסקים בדבר בעובדה שרבים לא מודעים לה: מזה שנים רבות כבר קיימת בישראל הכרה רחבת היקף בגירוש משמעותי של פלסטינים ב-1948.
ב-2020 פורסם סיפרי "הזיכרון הקולקטיבי של בעיית הפליטים הפלסטינים" (לקבלת עותק PDF חינמי – [email protected]). הספר מבוסס על עבודת דוקטורט שזכתה בפרס הדיסרטציה הטובה ביותר של הארגון הישראלי-אמריקאי The Association for Israel Studies, וממצאיה פורסמו בכעשרים מאמרים אקדמיים. הספר מתמקד בדיוק בנושא שנדון לעיל – הסיבות לאקסודוס הפלסטיני ב-1948. לגבי סיבות אלו הספר מתייחס לשני נרטיבים מרכזיים הקיימים בישראל: הציוני – הפלסטינים שעזבו ב-1948 עשו זאת מרצונם מסיבות שונות כגון פחד, קריאות מנהיגים וכו'; או הנרטיב הביקורתי/פוסט-ציוני – חלק ניכר מהפלסטינים עזבו מרצונם, כאמור לעיל, וחלק ניכר גורש על ידי הלוחמים היהודים/ישראלים. להלן ממצאי הספר.
כבר משלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת רווח הנרטיב הביקורתי ברוב גדול של המחקרים שפורסמו על ידי מוסדות קהילת המחקר הישראלית-יהודית, וברוב גדול של מאמרי העיתונות היומית המרכזית הישראלית-יהודית; ובהמשך הדבר התרחש ברוב המכריע של המחקרים והמאמרים. משלהי שנות ה-70, ובעיקר משלהי שנות ה-80, הנרטיב הביקורתי גם הוצג בחלק משמעותי מספרי הזיכרונות של דור תש"ח שלחם במלחמת העצמאות. עד כאן לגבי יחס מוסדות החברה בישראל לסיבות לאקסודוס.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
באשר ליחס לסיבות לאקסודוס של מוסדות המדינה: ב-1997 שודרה בטלוויזיה הממלכתית של ישראל סדרת הטלוויזיה היוקרתית "תקומה" שדנה בתולדות העם והמדינה, כאשר לגבי האקסודוס הנדון הוצג הנרטיב הביקורתי. בהמשך, מ-2000 כל ספרי הלימוד בהיסטוריה ואזרחות שאושרו על ידי משרד החינוך לשימוש במערכת החינוך הממלכתית-אזרחית (הגדולה מסוגה בישראל) כללו את הנרטיב הביקורתי. וב-2005 פרסם ארכיון המדינה ספר לגבי ראש הממשלה המנוח יצחק רבין כאשר במסגרת ספר זה גם הוצג הנרטיב הביקורתי.
ולסיום, איזה נרטיב מאומץ על ידי הציבור הישראלי-יהודי? ב-2008 ערכתי עם קולגה סקר דעת קהל שבפעם הראשונה מיפה בקרב מדגם מייצג של היהודים בישראל את הזיכרון/התפיסה שלהם לגבי 23 אירועים מרכזיים של הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני. לפי ממצאי הסקר בנוגע לסיבות לאקסודוס הנדון: 41% מהישראלים-יהודים אחזו בנרטיב הציוני, 39% בנרטיב הביקורתי ו-8% בנרטיב הפלסטיני (לפיו כל הפלסטינים גורשו ב-1948); יתרת ה-12% לא השיבו. כלומר, 47% מהישראלים-יהודים (39% + 8%) האמינו כי גירוש, בהיקף כזה או אחר, התרחש ב-1948, יותר מהאחוז (41) של הציבור החזיק בנרטיב הציוני של "עזיבה מרצון, לא היה גירוש".
לסיכום, הנרטיב הביקורתי לגבי הסיבות לאקסודוס הפלסטיני תפס אחיזה משמעותית בקרב מוסדות חברה ישראלים-יהודים עוד מלפני כ-45 שנה (משלהי שנות ה-70) ומאז אחיזתו התגברה – לא רק בהתפשטות שלו למוסדות נוספים בישראל (כגון מוסדות מדינה, כמו גם הציבור היהודי עצמו), אלא גם בהיקף האחיזה בו בקרב מוסדות שונים. כלומר, ובסגירת מעגל עם הפתיחה של מאמר זה: מזה שנים רבות קיימת בישראל הכרה רחבה בנרטיב הביקורתי, לפיו פלסטינים רבים גורשו ב-1948.
מהאמור לעיל נובעות שלוש נקודות:
ראשית, ההכרה הכה מוקדמת ורחבה בישראל בגירוש פלסטינים מחמיאה לישראל. כל זאת, כי לפי הספרות ביחסים בינלאומיים וישוב סכסוכים, הכרה של עם במעשים לא חיוביים שהוא עשה במהלך סכסוך יכולה להתרחש רק לאחר שהסכסוך הסתיים בהסכם שלום, יושם הליך פיוס ארוך בין הצדדים ויש הכרה דו-צדדית של הצדדים במעשים לא חיוביים שנעשו על ידי שניהם. והנה, בישראל התהליך התרחש למרות שהסכסוך עם הפלסטינים לא יושב ואין הכרה הדדית מצד הפלסטינים.
שנית, ראוי כי הפלסטינים יהיו מודעים לשינוי הכה מוקדם וחשוב שהתרחש בישראל, ולא ימשיכו לטעון אף הם כי אין בישראל כל הכרה שהיא בגירוש חלקם ב-1948.
שלישית, לאלו שמאמינים באמינות מחקריהם של חוקרים ישראלים-יהודים, כמוני: על בסיס הקונצנזוס של מחקריהם ברור כי בפועל, אכן היה גירוש של חלק משמעותי מהפלסטינים שהפכו לפליטים.
נכתב ע"י: דר' רפי נץ-צנגוט, איש אקדמיה (מדע המדינה), [email protected].
