ערעורו של אביעד משה נדחה: "ראוי לכל שנת מאסר שנגזרה עליו"

בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה, דחה את ערעורו של משה אביעד וכן את הבקשה להוספת ראיה חדשה כב' השופט אלרון קבע כי הנאשם ראוי לכל שנת מאסר שהוטלה עליו.

כזכור, אביעד משה הורשע בבית המשפט המחוזי באר שבע בנסיון רצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והתעללות בקטין ונגזרו עליו 23 שנות מאסר. בגין החלטות אלה ערער משה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין. במסגרת הערעור ביקש משה לאפשר לו להגיש ראיה חדשה – חוות דעת פסיכיאטרית בדבר מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות. לטענתו חוות הדעת מצביעה על כך שהוא לא היה אחראי למעשיו ולכן יש לזכותו, או לכל הפחות להקל באופן משמעותי בעונשו. כאמור בית המשפט קיבל את עמדת המדינה שיוצגה על ידי עו"ד לינור בן אוליאל מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, דחה את הערעור ואת הבקשה.

ביחס לבקשה להוספת ראיה חדשה קבע ביהמ"ש העליון כי: "הכרעת בית המשפט המחוזי בדבר היסוד הנפשי של המערער בעת האירוע מגובה בראיות רבות… קביעות בית המשפט המחוזי במישור זה נחרצות וברורות, והן מעוגנות היטב בחומר הראיות. אל מול מארג ראייתי מקיף ואמין זה, הראיה שאותה מבוקש כי נקבל – חוות דעת שנערכה כשנתיים וחצי לאחר האירוע הנסמכת על גרסת המערער כי הוא אינו מסוגל לשחזר את אירוע התקיפה – אינה בעלת משקל סגולי של ממש, בוודאי שלא משקל העומד בנטל גבוה כאמור. לא כל שכן בהינתן התרשמות בית המשפט המחוזי כי המערער "השיב לשאלות באופן סלקטיבי ומניפולטיבי, ובמידה רבה בחר לא לענות על שאלות במקומות שבהם אין לו תשובות טובות, ומנגד השיב לשאלות שיכולות לסייע לו. אציע לחברי ולחברתי כי בנסיבות אלה לא נתערב בקביעה עובדתית זו, המבוססת על התרשמות בית המשפט המחוזי מעדות המערער לפניו; וכפועל יוצא מכך, לא נקבל את חוות הדעת כראיה."

במסגרת הערעור על הכרעת הדין טען משה כי לא היה מקום להרשיע בעבירת התעללות בקטין בין היתר כיוון שמעולם לא הורשע אדם בישראל קודם לכן בעבירת התעללות בקטין כשהמעשה לא כוון ישירות כלפיו. מנגד טענה הפרקליטות כי הרשעת המחוזי עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה ועם לשון החוק.

ביחס לטענה זאת בית המשפט העליון קבע כי אין מדובר בהחלטה כה תקדימית, עוד הוסיף: "בענייננו, מעורבות הילד לא הסתכמה בנוכחות פסיבית באירוע בלבד. מדובר באירוע אלימות מתמשך כלפי אימו המבסס גם אלמנט פיזי מסוים להתעללות – עת שדם אימו ניתז עליו וכיסה אותו. כאן המקום להזכיר, כי המתלוננת הפנתה את המערער שוב ושוב לכך שהילד לידם, וכי הוא בוכה – "תראה ש[הילד] בוכה תחבק אותו. אביעד, לך תחבק אותו. אביעד, לך תחבק אותו. לך תחבק את הילד" …, ואילו הוא המשיך לתקוף אותה ולחבוט בה באכזריות לנגד עיניו. אם כך, כאשר מדובר באירוע אלימות כה קשה וממושך – ולא באיומים בלבד; כאשר קרבת הילד לאירוע כה רבה; כאשר המערער בחר שלא להרחיק את הילד מהזירה; וכאשר מדובר בילד כה צעיר, אשר טרם מלאו לו שנתיים בעת האירוע – הקביעה כי מדובר בהתעללות בו אינה תקדימית לטעמי. "

במסגרת הערעור טענה ההגנה כי העונש שנגזר על משה חסר תקדים בחומרתו. מנגד טענה המדינה שהעונש החמור הולם את מעשיו החריגים בחומרתם. מעשים שהותירו את המתלוננת במצב אנוש, חבולה באופן קיצוני. בנוסף נטען כי יש מקום לתת ביטוי בעונש לעובדה שבאירוע יש שני נפגעים – המתלוננת והקטין ושגם ההתעללות בקטין היא ברף גבוה מאוד ומצדיקה ענישה משמעותית.

כאמור בית המשפט קיבל את עמדת המדינה דחה גם את ערעורו של חומרת העונש תוך שהוא מציין הן את הנזקים הפיזיים והן את הנפשיים שנגרמו למתלוננת ולילד והן את העובדה כי בחר שלא לחדול ממעשיו למשמע תחנוני המתלוננת ובכיו של בנו. עוד הוסיף: "ענייננו כאמור במקרה ברף החומרה העליון. מקרה המצדיק עונש הקרוב לעונש המרבי בגין עבירת ניסיון לרצח, אם לא השתת העונש המרבי. כך נגזר ממידת האלימות שבה נקט המערער ומההשלכות הקשות של מעשיו."

בסופו של דבר ציין כב' השופט אלרון כי: " בשנותיי על כס השיפוט דנתי במאות, אם לא באלפי, תיקי אלימות קשים ופשע חמור – ותיעוד של תקיפה כה אלימה, כה ממושכת, כה אכזרית – איני זוכר. זוועה של ממש התחוללה באותן 7.5 דקות. זוועה ממנה המתלוננת נחלצה בדרך נס, אך לא בלי פגיעות קשות בגוף ובנפש. אף על נפשו העדינה של בנו – המערער לא חס. המערער ראוי לכל שנת מאסר שנגזרה עליו."