"יש מי שמנסים גם לגרור את צה"ל שלנו – צבא העם האחד – לתוך המחלוקת"

נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נשא דברים היום (שלישי) בטקס האזכרה לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה בהר הרצל. מדברי הנשיא: ״שבע-עשרה שנים למלחמת לבנון השנייה. שבע עשרה שנים, שהן מעין זמן ביניים. אמנם, הגעגועים הבלתי פוסקים, שלכן – משפחות שכולות אהובות – כמו גרמו לזמן לעצור מלכת; אבל הקירבה לאירועים כבר לא מסמאת את העיניים מלבחון אותם, ללמוד ולהפיק לקחים. הלקחים רבים, מטבע הדברים, וצבא ההגנה לישראל – הפיק וממשיך להפיק אותם, ולהטמיעם בשטח; ועם זאת – על לקח, או יותר נכון על שיעור אחד מרכזי, אני מבקש לדבר כאן היום."

"משפחות יקרות, אין מזור לכאבכן; אין נחמה. רק אתמול התווספה אליכן – למשפחת השכול הכואבת, עוד משפחה, עם נפילתו של לוחם סיירת אגוז – רב-סמל דוד יהודה יצחק – במהלך מבצע "בית וגן" למיגור תשתיות הטרור בג'נין. אנו שולחים למשפחתו ולאוהביו את תנחומינו, בשם העם כולו. בכל שנה אתן מתכנסות כאן, מי בהיכל הזיכרון, מי בצפייה מהבית. בכל שנה אנו מספרים את סיפורם של הנופלים, מעלים שמות, פנים, זיכרונות, מקדשים את הנצח שהועידו לנו – למדינת ישראל – בשלמם את מחיר התקומה. אני רוצה לשתף אתכם, יקיריי, שבכל טקס זיכרון לחללי מערכה או מלחמה כזו או אחרת, בכל שנה ושנה, אני נתקל באותה דילמה – איזה סיפור לספר, את זכרו של מי להעלות. הסיפורים רבים, ומופלאים."

בנוסף, אמר: "החיילים – הטובים שבטובים, הגיבורים שבגיבורים, מלאי השראה ומעש. ובכל זאת, למרבה הצער, אין ביכולתנו לספר את כל הסיפורים בכל שנה, את סיפורם של כלל חללי המערכה. לכן, קיבלתי על עצמי, לעשות השתדלות, ולהעלות לתודעה בכל טקס וטקס, בכל שנה – סיפורים אחרים, חיילים אחרים, זוויות שונות של גבורה, ושל ישראליות. בעת הזאת, כשהקיטוב הישראלי מפלח אותנו, אני מבקש לספר סיפור אחד – של רעות, לכידות ואחדות. שבוע לאחר תחילת המלחמה, נשלחה יחידת מגלן לפעולה מיוחדת בכפר מַארוּן א-רַאס שבדרום לבנון. בין הלוחמים נמנה סמל ראשון יונתן הדסי, בנם של מיר ויוסף. באחד מתיעודיו האחרונים של יונתן, סרטון שצולם רגע לפני הכניסה לשטח האויב – הוא נראה נחוש ומלא מוטיבציה. כששואלים אותו: "אתה ממצה את עצמך פה? (ביחידה)" יונתן עונה: "אני מרגיש שאני ממצה את עצמי, אבל אני יכול יותר". בבוקר ה-19 ביולי 2006, נתקלה היחידה בכוחות חיזבאללה שפתחו לעברם באש מטווח קצר. יונתן הסתער ראשון לעבר המחבלים כשאחריו כל הצוות; ובמשך דקות ארוכות הם ניהלו קרב גבורה שעלה ליונתן בחייו. כאשר נשמעה בקשר הקריאה: "יונתן נפל", הראשון שנחלץ לעברו, באקט של רעות עילאית, היה חברו הטוב ליחידה: סמל ראשון יותם גלבוע, בנם של לאה ויוסף. במהירות שיא, ומבלי שקיבל פקודה לעשות זאת, רץ יותם לעבר יונתן תחת אש עזה. הוא נורה ונהרג במקום. על אומץ ליבם וגבורתם, קיבלו השניים ש"בחייהם ובמותם לא נפרדו" – ציונים לשבח."
 
עוד אמר: "הם לא היו היחידים, כמובן. הקרבות במרחב מַארוּן א-רַאס המשיכו ימים ארוכים לאחר נפילתם של יונתן ויותם, וטמנו בחובם סיפורי רעות והקרבה בלתי נתפסים: מרב סרן רן-יהושע כוכבא ז"ל מחיל האוויר שנהרג בדרכו להציל את יותם ויונתן; דרך רב סרן בנימין-אהרון – בנג'י – הילמן ז״ל שאת תפילת הקדיש כאן היום שמענו ממך – אביו – דני היקר, וחייליו מיחידת 'אגוז': סמל ראשון נדב באלוה ז״ל, סמל ראשון רפנאל (Refanael)-ברוך מוסקל ז״ל, וסמל ראשון לירן סעדיה ז״ל; ועד לסמל ראשון יהונתן (סרגיי) פוקס וולסיוק (Vlasiuk) ז"ל – חייל בודד שעלה מאוקראינה ונפל בקרב העיקש. כל אלו נפלו במערכה כשערך ה'רעות' משתקף במעשיהם, וכשהם מציבים לנגד עינינו דוגמה מופתית. ישנם עוד סיפורים רבים והרואיים מאותה מלחמה סיפורים שראוי כי יילמדו מדור לדור – ולכולם מסר ברור: הרעות מעל הכול. הרעות הישראלית – מעל לכל מחלוקת. בתקופה האחרונה, כאמור, למרבה הצער, נראה שהמסר הזה קצת הולך לאיבוד. הקיטוב והוויכוחים מקהים את הקשרים בינינו, בקרב משפחות, בקרב חברים ושותפים; וכן – יש מי שמנסים גם לגרור את צה"ל שלנו – צבא העם האחד, המאוחד והמאחד –לתוך המחלוקת."

לסיום, אמר: "אל לנו לשכוח: בנינו שלחמו במלחמה היו שונים זה מזה; הם שיקפו פסיפס של דעות, אורחות חיים ואמונות שונות, אך דבר אחד היה משותף להם – ההבנה שיש דבר הגדול מהם: אחדות ישראל ונצח ישראל. זו צוואתם, זו חובתנו. כמעט שני עשורים עברו מסיום המלחמה שהביאה עמה לעת עתה שקט יחסי –ובהחלט מתוח לפרקים – בגזרה הצפונית. כמעט שני עשורים, אבל אי אפשר לטעות: האתגר מול אירן בכלל וזרועה – חיזבאללה – בפרט ניצב בפנינו כל העת, גם בימים אלה ממש. אויבינו חורשים מזימות, ומנסים כמעט בכל רגע נתון, מקרוב ומרחוק, מתחת לקרקע, ובאוויר – להתגרות, לאתגר, וכן, גם לאיים על הריבונות הישראלית ועל אזרחי ישראל. זה נכון בג'נין, זה נכון בעזה, וזה נכון בגבולנו הצפוני. אני מבקש להבהיר מכאן לאויבינו: כל מי שייבחן אותנו, כל מי שייבחן אותנו – ייתקל במלוא העוצמה של מדינת ישראל וכוחות הביטחון. יש לנו צבא חזק, מיומן ונכון לכל אתגר. יש לנו עורף חסון ומלוכד. כך היה וכך יהיה. נזכור, אהובינו, את כולם, את החיילות והחיילים, האזרחיות והאזרחים; ונישא תפילה לרפואת הפצועים בגוף ובנפש, ולחזרתם של השבויים, מכלל מערכות ישראל. יהי זכרם של חללי מלחמת לבנון השנייה, ברוך נצור בליבנו לעד.״