חודש לאחר ששוחררה: מייה שם מספרת על 55 ימים בשבי חמאס – צפו

מייה שם, בת ה-21, תושבת שוהם נחטפה על ידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר, לאחר שבילתה עם חבריה בפסטיבל נובה בסמוך לקיבוץ רעים והוחזקה בשבי במשך 55 ימים. היא שוחררה בפעימה האחרונה ומאז נמנעה מלהתראיין במשך חודש מאז שבה. "היה לי חשוב לשקף את המצב האמיתי על אנשים שחיים בעזה, מי הם באמת ועל מה שעברתי שם. עברתי שואה", אמרה מייה.

אמש פורסם בחדשות 13 הריאיון הראשונה מאז ששוחררה משבי חמאס. "אני ואליה החבר הכי טוב שלי, זכרונו לברכה יצאנו ל"נובה". מהרגע הראשון שבאתי לשם הייתה לי תחושת מועקה כזאת. לא הצלחתי ליהנות." משחזרת מייה איך הכל התחיל.

"משום מקום התחילו לראות עלינו מחבלים" מספרת מייה, "לרצוח שם אנשים ואני ואליה היינו ראשונים, בין הראשונים שכאילו יצאו משם. נכנסנו לאוטו, היה לחץ מטורף, אני נהגתי… פתאום אליה צועק לי "מייה יורים!", אני לוחצת על הגז כדי לעקוף אותם עד שירו לנו בגלגלים והאוטו סטה ימינה ונעצר. עבר טנדר כזה עם מלא מלא מחבלים חמאסניקים. אחד החמאסניקים הסתכל עליי וירה לי ביד. היד פשוט יצאה לי מהמקום. איבדתי מלא דם. הרמתי אותה מהרצפה החזקתי אותה ונשארתי על הרצפה."

מייה ממשיכה לספר איך נותרה כעת בין שתי ברירות של להישרף למוות לאחר שהרכב שלהם החל לעלות באש או ללכת עם מחבל חמאס ולקוות לטוב. "יריות ורכבים סוטים ימינה, שמאלה, כאילו חריקות של הרכבים… צרחות של נשים, של גברים, חיכיתי שיסתיים הטבח. פתאום היה שקט ראיתי שמגיע מחבל רואה את אליה, מגיע אליו עם נשק, אומר לו "קום", קושר לו את הידיים ולוקח אותו. הם עשו שם וידוא הריגה, כאילו מי שהיה נראה חי, היו דופקים לו כדור בראש. אז עמדתי פני מתה. האוטו של אליה התפוצץ, נשרף.. קלטתי שהאש מתחילה לסגור עליי, כאילו כל האזור נשרף, חיפשתי פרצה אם יש לי לאן ללכת, אבל לא היה לי. פתאום ראיתי על הכביש איזה בחור מטייל בין הרכבים השרופים, צעקתי לו "הצילו" ואז הוא אמר לי "בואי" – מחבל. לא יודעת חשבתי שזה ישראלי, קיוויתי שזה ישראלי."

היא ממשיכה לשחזר את רגעי האימה שבו מחבל חמאס נגע בה ולאחר מכן הגיעה רכב שלקח אותה אל תוך רצועת עזה: " זו הייתה החלטה של רגע כזה, אם להישאר, להישרף פה למוות או ללכת איתו. ואני אומרת לעצמי בראש טוב אני לא רוצה למות. רוצה לחיות. אז הלכתי איתו, אני מגיעה, מחזיקה את היד. הוא מתחיל לגעת בי בחלק העליון של הגוף. התחלתי לצרוח להשתגע כזה… קלט את הסיטואציה שהיד מנותקת מהגוף, כנראה הוא נבהל. עצר לי שניה קרא מרחוק לרכב שהגיע, אסף אותי. משך אותי אחד המחבלים מבחוץ לרכב מהשיער, הוריד לי את הראש כל הנסיעה, והגעתי לעזה.

מייה אמרה שכל הדרך לעזה היא הייתה כמעט מחוסרת הקרה ולא כל כך הבינה מה קורה. "אני רק אמרתי לעצמי שאני לא רוצה למות ושישמור עליי אלוהים. כשהגענו לעזה ברכב אז הם אמרו לי "ברוכה הבאה לעזה". אבל לקח לי זמן להבין שאני בעזה ואני חטופה… ואני בשבי של חמאס. לקח לי זמן".

היא משחזרת את הרגעים הראשונים עם הגעתה לעזה ומספרת שזרקו אותה בחדר חשוך, מתחו לה את היד, קשרו לה אותה על איזה פלסטיק וככה במצב הזה היא הייתה שלושה ימים. "הייתי בטוחה שכורתים לי את היד", סיפרה.

בהמשך היא הועברה לבית של משפחה שבו היו זוג, גבר ואישה שגרים עם הילדים שלהם. "זה בית של אחד המחבלים שהיה איתי ברכב. סגורה בחדר חשוך, אסור לדבר, אסור שיראו אותך, שישמעו אותך.. מחביאים אותך. יש מחבל שמסתכל עלייך 24/7, אונס אותך עם העיניים. יש פחד להיאנס. זה היה הפחד הכי גדול שלי שם. אישתו הייתה מחוץ לחדר עם הילדים זאת הייתה הסיבה היחידה שהוא לא אנס".

מייה הייתה החטופה הראשונה שסרטון שלה התפרסם על ידי חמאס. היא סיפרה שיום קודם לכן, חיפשו אותה לערבייה, הלבישו אותה עם חיג'אב ולקחו אותה לבית החולים, שם הרדימו אותה וניתחו אותה. "את עושה מה שאומרים לך. מפחדת למות. שמרתי על איזה חוזק ולא בכיתי למרות שהייתי שם חנוקה. ידעתי שאמא שלי הולכת לראות את הסרטון. הייתי מתה לבכות ולהתפרק… בשבי של החמאס עושה סרטון. אסור לך לבכות. אם את בוכה מאיימים לשלוח אותך למנהרות".

על התנאים עצמם בשבי סיפרה מייה כי אסור היה לדבר בקול, היא הייתה צריכה ללחוש כדי שלא ישמעו אותה בחוץ. היא סיפרה כי לא היו חלונות, גם לא תחושת זמן ובלילות לא הצליחה לישון, לדבריה "לא ישנתי כל 54 הימים האלה, אולי שעה בלילה. איך אפשר לישון שמסתכל עלייך מחבל, בוחן אותך?"

היא סיפרה שכל התקופה שהוחזקה בשבי חמאס לא התקלחה, לא קיבלה תרופות או משככי כאבים. אוכלת לפעמים, יום, יומיים, שלושה ימים לא הייתי אוכלת. "אישתו הייתה מביאה לו ולי היא לא הייתה מביאה."

"פחדתי להיאנס, מאוד. זה היה הפחד הכי גדול שלי", אומרת מייה, "פחדתי שיקרה איזה משהו פתאום, אז התחברתי אליו (למחבל) בקטע חברי. הוא התחיל באיזשהו שלב לדבר על הבעיות שלו עם אישתו. הוא סיפר שהוא לא אוהב אותה".

היא סיפרה על קטע שמאוד מאוד הכאיב לה, כאשר אחד הילדים שלו נכנס אליה לחדר עם שקית ממתקים, מביא לאבא ואחרי זה בא לידה, פותח את השקית, סוגר אותה והולך. "רוע טהור. אין שם אזרחים תמימים. זה משפחות תחת החמאס. זה ילדים שמהרגע שהם יוצאים לאוויר העולם, מחנכים אותם שישראל זה פלסטין. פשוט לשנוא את היהודים."

מייה חשפה בריאיון כי צה"ל היה מאוד קרוב אליה. היא סיפרה כי שבועיים לפני שהשתחררה צה"ל הפציץ את כל האזור שהיא הייתה בו. "חלונות של הבית שהייתי בו נשברו עליי. הבית עף. עפתי מההדף. לא שמעתי איזה שלושה ימים. אבל הבית נשאר עומד. אני יושבת אומרת "שמע ישראל". אם לא מתתי בשביעי, אני לא מתה. סמכתי על הצבא. קיוויתי שיבואו לחלץ אותי. "הוצאתי את האצבעות מהחלון הקטן שהיה בשירותים כדי שיראו אותי, ניסיתי להציל את עצמי".

בהמשך גם סיפרה שבגלל ההפצצות העבירו אותה לבית בו היו ארבעה מחבלי חמאס והיא בישלה להם. "הם קראו לי אם סולטאן", אמרה.

בארבעה-חמישה ימים האחרונים שלה בשבי, מייה מגיעה למנהרות ושם היא פוגשת בחטופים ישראלים נוספים. "זה להיות 50-60 אולי 70 מטר מתחת לאדמה, בלי אוויר, בלי אוכל עם פצע פתוח. גם ככה את לא מקבלת טיפול רפואי. מפחיד. פגשתי חטופים, 6-7 אנשים בחדר 2.5 מטר על 2.5 מטר. אני לא יכולה לספר על זה יותר מידי. מקבלים פיתה ביום, בלי אוויר."

על המפגש עם שאר החטופים בשבי סיפר מייה: "מצד אחד את כאילו נושמת כזה לרווחה כי את רואה עוד אנשים ישראלים, אבל מצד שני זה הרבה יותר קשה להישאר שם אופטימי ולהכניס לעצמך מחשבות חיוביות לראש, כי שם חלק איבדו כבר תקווה. בטח, דיברנו. זה היה כמו לראות כאילו מישהו שאני מכירה. פתאום את נושמת, את רואה ישראלים. אבל… פתאום באו אלייך ואומרים לך, "וואלה לא נצא מפה"… כבר מאבדים תקווה. קשה מאוד לשמור שם על אופטימיות".

על השחרור מהשבי סיפרה מייה כי ידעה רק חמש דקות לפני. "אמר לי "את, ישראל". עכשיו עשו לי את זה כל כך הרבה פעמים, כדי לשבור אותך נפשית. היו אומרים לי, "את, מחר, ישראל". הייתי מחכה למחר, קמה בבוקר, מחכה שיקרה משהו ואז הוא היה אומר לי, "כמו גלעד שליט. שנה, שנתיים, שלוש" שובר אותך נפשית. מרסק אותך נפשית, התעללות מטורפת".

"זה לצאת משם ולהתנצל שאת יוצאת משם ולהרגיש אשמה כי יש מאחורייך עוד אנשים שנשארים שם, שאומרים לך "מייה בבקשה, בבקשה שלא ישכחו אותנו. פשוט להרגיש אשמה, זה להתנצל, להגיד "אני מצטערת, אני מצטערת שאני יוצאת, בבקשה". בגלל זה אני עדיין לא עיכלתי את החזרה שלי הביתה, אני לא יכולה להשלים איתה, כי יש יום עוד אנשים, ואני יודעת מה זה להיות שם. וזה כל היום בראש שלי, כל יום. זה לא עוזב אותי", מספר מייה בבכי.

לסיום אמרה מייה, "הייתי אופטימית כל התקופה שלי שם. אופטימיות ומחשבות חיוביות." לחטופים והחטופות שמוחזקים עדיין בשבי אמרה: "תהיו חזקים, תחזיקו עוד קצת. בקרוב מאוד אתם יוצאים החוצה".