בית המשפט העליון הכריע בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ה' עובדיה) בעת"מ 53721-12-23 מיום 29.2.2024, במסגרתו נדחתה עתירת המבקש על החלטת משרד השיכון אשר קבעה כי הזכות לגור בדירה נושא ההליך היא של אדם אחר.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים
כתב אישום נגד רונן סופר (52), מתנדב במשטרה, בגין ביצוע עבירות מין במתנדבת אחרת ששרתה עמו בתחנת המשטרה.
נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין
במוקד ההליך דירה בדיור ציבורי ברחוב פרזון 19 בתל אביב, שהוקצתה בשנת 1992 על-ידי משרד השיכון למבקש ולאדם אחר. המבקש והמשיבה – בני זוג לשעבר – התגוררו בדירה עד לשנת 2020, אז פונו עקב פרויקט פינוי בינוי במתחם בו מצויה הדירה. עוד קודם לפינוי הדירה, מערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון, והם התגוררו בחלקים נפרדים של הדירה. בהמשך, בחודש יולי 2022 התגרשו בני הזוג. על רקע נסיבות אלה, התעוררה מחלוקת בין הצדדים – שהיא העומדת במרכזו של ההליך – בנוגע לשאלה למי תינתן הזכות לאכלוס הדירה לאחר שהסתיימה בנייתה.
בהחלטה מיום 22.11.2023 קבעה וועדה מיוחדת מטעם משרד השיכון (להלן: הוועדה המיוחדת) כי המשיבה היא שתישאר בדירה ותמשיך להתגורר בה. זאת לאחר שבחנה את הנסיבות של כל אחד מהצדדים; לאור כך ששלושת ילדיהם הבגירים של בני הזוג מתגוררים עם המשיבה ; לאור נכותה של המשיבה; ולנוכח התרשמותה של הוועדה המיוחדת ממצבה הנפשי והתמיכה החברתית והקהילתית שניתנת לה במקום המגורים של הדירה. כמו כן, הוועדה המיוחדת התייחסה לזכויות שיש למשיבה במקרקעין שקיבלה בירושה (להלן: המקרקעין) ומצאה כי אין בהן כדי לשלול את זכאותה לקבלת הדירה. עוד התייחסה הוועדה המיוחדת למסמכים שהוצגו לה ביחס לאלימות הנטענת שהופעלה מצד המבקש כלפי המשיבה וקבעה כי לכאורה יש בהם ממש.
המבקש הגיש עתירה מנהלית כנגד החלטת הוועדה המיוחדת בטענה שנפלו בה פגמים. עוד הוא טען להיעדר זכאות של המשיבה 3 לדיור ציבורי בשל זכויות בעלות שיש לה במקרקעין; כי הוא עצמו פושט רגל המתקיים מהבטחת הכנסה וקצבת זקנה, בעוד המשיבה 3 משתכרת סכום לא מבוטל; וכי המשיבה 3 טענה טענות כוזבות בדבר אלימות מצדו.
בפסק דין מיום 29.2.2024 דחה בית משפט קמא את העתירה. בית המשפט עמד על כך שמתחם ההתערבות בהחלטת המשיבה 1 הוא צר לנוכח כך שמדובר בהחלטה של רשות מקצועית שניתנה בסמכות. כמו כן נקבע כי החלטת הוועדה המיוחדת היא מפורטת ומנומקת וכי בחינתה מלמדת שנשקלו השיקולים הרלוונטיים בעניינם של המבקש והמשיבה 3. בית משפט קמא קיבל את טענת העותר כי הוועדה המיוחדת לא הייתה צריכה להתבסס על נימוק הנוגע לאלימות נטענת מצד המבקש כלפי המשיבה 3 בהסתמך על המסמכים שהוצגו לה. יחד עם זאת נקבע כי אין בפגם זה כדי להביא לבטלות ההחלטה, המבוססת על מכלול נימוקים ושיקולים כבדי משקל המבססים די הצורך את התוצאה אליה הגיעה הוועדה המיוחדת.
בית המשפט התייחס גם לטענות המבקש ביחס לזכויות במקרקעין שיש למשיבה 3. הוא עמד על כך כי הוועדה נדרשה לסוגיה זו ולא מצאה מקום לשלול את זכאותה של המשיבה 3 לקבלת הדירה גם לאור נתונים אלה. עוד הובהר כי החלטת הוועדה המיוחדת נוגעת לשאלה מי מבני הזוג זכאי בעת פירוד להמשיך ולהתגורר בדירה, ולא את זכאותו של כל אחד מהם לדיור ציבור.
כאמור, על רקע דברים אלה נקבע כי יש לדחות את העתירה.
ביום 6.3.2024 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, ולצדו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי. בבקשה טוען המבקש כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים עד מאד. לטענתו, בית משפט קמא אישר את החלטת הוועדה המיוחדת למרות שביטל את הנימוקים המרכזיים שעמדו ביסודה ותוך התעלמות מכך כי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, שולל זכאות לדיור ציבורי ממי שיש לו זכויות בעלות במקרקעין. עוד נטען כי לא היה מקום להעניק את הזכות לגור בדירה למשיבה בהתבסס על נכותה מאחר שבהתאם לדין, הקצאת דירה לאדם עם מוגבלות תעשה רק אם מדובר בדירה שהותאמה למוגבלות. בנוסף, לטענתו, מאחר שהילדים של הצדדים בגירים, היה על הוועדה המיוחדת להתייחס רק לנתונים האישיים של המבקש והמשיבה 3. עוד הוא טען כי הכנסות המשיבה גבוהות פי 3 מהכנסותיו.
בכל הנוגע למאזן הנוחות, נטען כי תכלית הבקשה היא לשמר מצב קיים – אי איכלוס הדירה – עד לסיום הבירור של העתירה. לטענתו, אם לא יעוכב פסק הדין ייגרם לו נזק בלתי הפיך ויינתן יתרון דיוני למשיבה 3, אשר תקבל לידיה דירה חדשה לחלוטין על אף שיש לה זכויות בעלות במקרקעין. זאת, בעוד שהמבקש יישאר ללא קורת גג, וללא עבודה והכנסה.
לאחר שבית המשפט עיין בבקשה ובערעור על נספחיהם, הוא הגיע למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
ראשית צוין כי המבקש הגדיר את בקשתו כ"בקשה דחופה לסעד זמני בערעור" למניעת אכלוס הדירה. ואולם, משנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא כי אין להתערב בהחלטת הוועדה המיוחדת לפיה הזכות להמשך מגורים בדירה היא של המשיבה – רשאית המשיבה , בהתאם לפסק הדין, להתגורר בדירה. משכך, הבקשה שהגיש המבקש היא, הלכה למעשה, בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין.
כלל הוא כי אין בהגשת ערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין עליו מערערים. על המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שדחיית הבקשה תגרום נזק לו בלתי הפיך או שיהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו במקרה שיתקבל הערעור. בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס של "מקבילית הכוחות", כאשר נהוג לראות בשיקול של מאזן הנוחות כשיקול העיקרי.
בכל הנוגע למאזן הנוחות, לא הוכיח המבקש כי ייגרמו לו נזקים בלתי הפיכים אם לא יינתן הסעד הזמני. ראשית, מסירת החזקה בדירה למשיבה אינה מעשה בלתי הפיך. כך, אם הערעור שהגיש המבקש יתקבל ויקבע בסופו של דבר כי הוא שזכאי לגור בדירה – ניתן יהיה להפוך את המצב ולממש את פסק הדין. כל זאת בעוד שהותרת הדירה ריקה בשלב זה עד להכרעה בערעור לא תתרום לאף אחד מהצדדים, ותאלץ את שניהם למצוא פתרון מגורים אחרים. על כל האמור יש להוסיף כי מהחלטת הוועדה עולה כי לאור מצבה הנפשי הקשה של המשיבה והתמיכה החברתית והקהילתית אותה היא מקבלת באזור המגורים של הדירה, יהיה בחזרתה לדירה כדי לחזק אותה נפשית. גם בשל כך, נראה כי הנזק שייגרם למשיבה אם תתקבל הבקשה ויימנע ממנה לחזור לגור בדירה עד להכרעה בערעור – מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה.
ביחס לסיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות, בית המשפט העליון קבע, כי דומה שאלה אינם מן המשופרים. זאת, בשים לב למתחם ההתערבות הצר של בית המשפט בשיקול דעתה המקצועי של הרשות המנהלית; לנוכח כך שעל פני הדברים נראה שמדובר בהחלטה מנומקת ומפורטת הנובעת מהתרשמותה של הוועדה המיוחדת משני הצדדים, אשר אף התייחסה לטענות המבקש בדבר ההשלכה של זכויות המשיבה במקרקעין על זכאותה לגור בדירה; כמו גם בהתחשב בכך שבית משפט קמא בחן את טענות המבקש ומצא כי אף שיש מקום לקבל את חלקן – יתר הטעמים להחלטה עומדים בעינם ומצדיקים את הענקת הדירה למשיבה.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן.
