בית המשפט העליון אישרר בימים אלו את החלטת בית הדין הרבני לאסור אישה שלא מילאה אחר הוראותיו וקבע שהאישה תשב מאחורי סורג ובריח למשך 48 שעות, כפי שקבעו הדיינים בבית הדין הרבני.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין
לאור החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו מיום 25.12.2023, אשר הועברה בהתאם לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), להכרעת בית המשפט העליון, נשלחה אישה למאסר למשך 48 שעות עקב הפרות מרובות של החלטות בית הדין.
הרקע לדברים הוא, כי התובע והנתבעת מתדיינים בפני בית הדין והינם בני זוג לשעבר אשר מזה מספר שנים מנהלים הליכים משפטיים שעניינם, בין היתר, במשמורת על שני ילדיהם הקטינים ובזמני השהות עמם. בתוך כך, בשנת 2015 טען התובע כי הנתבעת מונעת ממנו מלעמוד בקשר עם הקטינים, והנתבעת טענה בתגובה כי התובע סובל מבעיות נפשיות ומעמיד את הקטינים בסיכון. בהמשך אותה השנה הודיעו גורמי הרווחה שהנתבעת נמנעת מלהביא את הקטינים למפגשים עם התובע, ובשנת 2016 המליצו להעביר לתובע את המשמורת על הקטינים. בשנת 2017 קיבל בית הדין את המלצת גורמי הרווחה והורה על העברת הקטינים למשמורתו של התובע (יוער כי החלטה זו הושהתה לפרק זמן מסוים, אך בהמשך הורה בית הדין על חידוש תהליך העברת המשמורת).
בחודש מאי 2022 הורה בית הדין על מינוי אפוטרופא לדין לקטינים (להלן: האפוטרופא), אך בחודש מרץ 2023 התברר כי הנתבעת טרם יצרה עמה קשר. בחודשים אפריל עד יוני 2023 הטיל בית הדין מספר קנסות על הנתבעת, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות, וזאת בעקבות חוסר שיתוף פעולה מצד הנתבעת בכל הנוגע לקיום פגישות בינה לבין האפוטרופא וגורמי הרווחה (לפירוט ראו פסקאות 6-2 להחלטה בעניין הקנסות). כך, ביום 16.4.2023 חויבה הנתבעת בקנס חד פעמי בסך 2,000 ש"ח, אך קנס זה בוטל בהמשך על ידי בית הדין; ביום 3.5.2023 חויבה הנתבעת בקנס חד פעמי בסך 5,000 ש"ח, וכן בקנס מתמשך בסך 2,000 ש"ח עבור כל שבוע שבו הנתבעת "תעמוד במצב של הפרת ההחלטות (פגישות עם שירותי הרווחה ועם האפוטרופא עד להגשת עמדתם)" (להלן: הקנס המתמשך); ובימים 28.5.2023 ו-27.6.2023 חויבה בשני קנסות נוספים, בסך 6,000 ש"ח כל אחד, בהתאם לקנס המתמשך. הקנסות שבהם חויבה הנתבעת הובאו לעיונה של הנשיאה (בדימ') א' חיות, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, וביום 29.10.2023 הורתה הנשיאה (בדימ') חיות על ביטול הקנס בסך 5,000 ש"ח, אך הותירה את יתר הקנסות על כנם. בהחלטתה זו ציינה הנשיאה (בדימ') חיות כי לא נמצאה הצדקה להתערב בקביעה שלפיה הנתבעת הפרה את החלטות בית הדין באופן שיטתי ומתמשך, באופן שפגע באופן ממשי בניהול ההליך.
כעולה מהתייחסות היועץ המשפטי לשיפוט הרבני מיום 28.12.2023 (להלן: היועץ לשיפוט הרבני או היועץ; ו-התייחסות היועץ, בהתאמה), ביום 21.6.2023 הורה בית הדין לצדדים לפנות ל-"מכון שלם" ולבצע בדיקת מסוגלות הורית תוך שבוע, אך בחלוף כחודש ימים, ביום 23.7.2023, עדכן המכון כי הנתבעת לא יצרה עמו קשר. בו ביום הורה בית הדין לנתבעת להבהיר תוך שבוע מדוע היא מסרבת לשתף פעולה עם המכון, ולעדכן האם התקיימו בתקופה האחרונה מפגשים בין הקטינים לבין האפוטרופא או גורמי הרווחה. כפי שעולה מהתייחסות היועץ, הנתבעת לא הגישה תגובה לגופו של עניין, ומשכך הורה בית הדין בתחילת חודש אוגוסט 2023 על קיום דיון לפי פקודת בזיון בית המשפט. הדיון נקבע ליום 11.9.2023, אך נדחה בהמשך ליום 25.12.2023. ביום 24.12.2023, ערב הדיון, דחה בית הדין בקשה שהגיש בא כוח הנתבעת לדחיית מועד הדיון, תוך שצוין, בין היתר, כי ביכולתו של בא כוחה לשלוח עורך דין אחר ממשרדו, כפי שעשה בדיונים קודמים.
הנתבעת התייצבה לדיון ביום 25.12.2023 ללא בא כוחה, ובפתחו ביקשה כי יינתן לה ייצוג משפטי – אך בית הדין חזר וציין כי ניתן היה לשלוח עורך דין אחר ממשרדו של בא כוחה. לגופו של עניין ציין בית הדין כי הנתבעת "לא מאפשרת לתובע לראות את הילדים גם לא במרכז קשר". עוד צוין כי טרם הדיון יצר בית הדין קשר עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא, אשר מסרו כי הנתבעת לא יצרה עמם קשר "כמה חודשים" . נוכח האמור, הורה בית הדין לנתבעת לנמק מדוע לא יוטלו עליה "קנס כספי ומאסר" בגין התנהלותה . במסגרת הדיון טענה הנתבעת כי היא אינה מתנגדת לקיום מפגשים במרכז קשר, אך מנגד טענה, בין היתר, כי התובע "רוצה להרוג אותם". בהמשך לכך שאל בית הדין את הנתבעת מה כתובת המגורים שלה, והבהיר שביכולתה למסור את הכתובת באופן חסוי. הנתבעת לא נענתה להוראה, וחלף זאת חזרה על בקשתה לייצוג משפטי ועל טענתה שהיא אינה מתנגדת לקיום המפגשים במרכז קשר. לאחר מכן מתועדים חילופי הדברים הבאים:
"בית הדין: […] אפשר ללכת איתך רק בכח, רק בגלגול האחרון אנחנו מנסים להביא למרכז קשר ולא הצלחנו, [ה]החלטה היא כזו, אנחנו קונסים אותך כספית על הסירוב שלך, ובנוסף מוציאים צו מאסר של 48 שעות, אנחנו נתחשב בך, הצו הזה יחול רק בעוד שבועיים, אם בשבועיים האלו אנחנו נקבל אישור משירותי הרווחה שיצרת איתם קשר, ואת זו שצריכה ליזום ולהתחנן שיקבלו אותך אנחנו נבטל את הצו.
[הנתבעת – ע' פ']: אבל שהוא גם ייענש על מה שהוא שיקר ואז לא צריך מאסר.
בית הדין: אנחנו משהים את הצו למשך שבועיים, אולם כדי שהשוטרים ידעו לאן להגיע אנחנו צריכים את הכתובת שלך, ואם את לא רוצה למסור לנו את הכתובת שלך המעצר יתחיל מעכשיו, את רוצה להביא את הכתובת שלך או לא?"
בתגובה לכך חזרה הנתבעת על בקשתה לייצוג משפטי. בית הדין השיב כי המאסר יחל באופן מידי, אך הדגיש כי ביכולתה של הנתבעת – גם באותו שלב – לשנות את עמדתה ולמסור את כתובתה באופן חסוי על מנת לעכב את ביצוע המאסר. הנתבעת חזרה פעם נוספת על בקשתה לייצוג, ובית הדין ציין כי יהיה לה ייצוג משפטי בכלא. בתום הדיון נתן בית הדין החלטה שבה קבע, בין היתר, כי הנתבעת "מפרה באופן מתמיד ושיטתי" את ההחלטות שהורו לה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה והאפוטרופא, ואשר נועדו לאפשר מפגשים של התובע עם הקטינים, וזאת "לאחר שנים שהיא מנעה זאת". בית הדין הוסיף כי התובע לא ראה את הקטינים מזה מספר שנים, וכי הנתבעת אמנם ציינה שתשתף פעולה אך חברי ההרכב "מתקשים להאמין לדבריה" . עוד הודגש כי הנתבעת סירבה למסור את כתובת מגוריה, אף לא באופן חסוי – "דבר שלא יאפשר מתן צו מאסר עתידי, מאחר והמשטרה לא תוכל לבצעו". לפיכך הורה בית הדין על מאסרה של הנתבעת למשך 48 שעות, וכן הורה על העברת החלטתו "בדחיפות" לבית משפט העליון. עוד צוין בהחלטה כי הנתבעת טענה שהיא לא מיוצגת, אך בית הדין דחה טענה זו, מאחר ובקשת ב"כ מאתמול נדחתה בהחלטה מנומקת
בו ביום הורה בג"צ לצדדים וליועץ לשיפוט הרבני להתייחס להחלטת בית הדין מיום 25.12.2023, וכן הורה על עיכוב ביצוע מאסרה של הנתבעת עד להחלטה אחרת. לשלמות התמונה יצוין כי למחרת, ביום 26.12.2023, נתן בית הדין החלטה שבה צוין כי צו המאסר הוחל באופן מידי עקב סירובה של הנתבעת למסור את כתובת מגוריה, אך מכיוון ששיקול זה אינו רלוונטי עוד – נוכח ההוראה בדבר עיכוב ביצוע המאסר – החליט בית הדין "להקפיא", כדבריו, את צו המאסר, על מנת לאפשר לנתבעת להוכיח שיתוף פעולה בכך שתתייצב במשרדי הרווחה והאפוטרופא. כמו כן הורה בית הדין לנתבעת למסור את כתובת המגורים שלה תוך 24 שעות, בקבעו כי סירוב מצדה ייחשב כביזיון בית הדין.
בהמשך לכך, בחודש ינואר 2024 הודיעה הנתבעת כי נוצר קשר בינה לבין גורמי הרווחה בנוגע לתיאום מועדים. אולם, ביום 2.2.2024 עדכן היועץ לשיפוט הרבני כי גורמי הרווחה עדכנו את בית הדין שלאחר "עשרות ניסיונות" ליצור קשר עם בא כוחה של הנתבעת, נמסר מטעם משרד בא כוחה כי "התאריכים שניתנו אינם מתאימים לעיסוקי הנתבעת והפגישה תוכל להיערך רק לקראת סוף חודש פברואר בשעות הצהריים בלבד". עוד צוין כי גורמי הרווחה הדגישו שהנתבעת "באמצעות בא כוחה עושה ככל יכולתה בכדי להימנע מפגישה במחלקת מעברים"; וכי הנתבעת לא התייצבה לשני דיונים שנקבעו בבית הדין לסוף חודש ינואר 2024. ביום 7.2.2024 הוסיף היועץ ועדכן כי הנתבעת לא התייצבה גם לדיון שנקבע ליום 5.2.2024, וצירף להודעתו החלטה שנתן בית הדין ביום 6.2.2024. בהחלטה זו ציין בית הדין כי הדיון נקבע "לפי פקודת בזיון ביהמ"ש לאור הפרה מתמשכת של הוראות בית הדין בענין הילדים, וכמו כן הפרתה של הנתבעת את הוראת בית הדין למסור את כתובת מגוריה". בית הדין ציין בהחלטתו כי חלפו 39 שבועות מאז הטלת הקנס המתמשך, וכי הנתבעת חויבה בקנסות בסך 12,000 ש"ח. נוכח המשך הפרת ההחלטות חייב בית הדין את הנתבעת בקנס בסך 66,000 ש"ח נוספים מכוח הקנס המתמשך, וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה ולטובת התובע בסך כולל של 5,700 ש"ח.
טענות הצדדים והיועץ לשיפוט הרבני הינן, כי הנתבעת מלינה, בין היתר, על סירובו של בית הדין לאפשר לה לקבל ייצוג משפטי במהלך הדיון מיום 25.12.2023, ולטענתה העובדה שלא הייתה מיוצגת בעת הדיון מוליכה למסקנה כי יש להורות על ביטול המאסר. זאת, נוכח אופיו המעין-פלילי של ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט, ובהיקש מהחובה למנות סנגור לנאשם בפלילים כאשר קיימת אפשרות שיוטל עליו עונש מאסר בפועל. עוד נטען כי הנתבעת העבירה מספר שעות מאחורי סורג ובריח לפני שהודעה על מאסרה נמסרה לבית משפט העליון. לגופו של עניין, הנתבעת סברה כי המאסר הוטל עליה בעקבות סירובה למסור לבית הדין את כתובתה, ולטענתה סירובה נבע מחשש שמא התובע יפגע בה ובקטינים. עוד הטילה הנתבעת ספק באפשרות למסור את כתובתה באופן חסוי, שכן לטענתה התובע "מקיים ערוץ תקשורת 'פרטי' עם בית הדין". מכל מקום הוסיפה הנתבעת כי "עונש המאסר שהושת עליה אין בו כדי להועיל, כי גם בעתיד הנתבעת לא תעמיד בשום צורה ודרך את ילדיה בסכנה מפני מסוכנותו המוכחת של התובע". כמו כן טוענת הנתבעת כי בית הדין מפגין כלפיה יחס עוין בעקבות הליך שהתנהל בעניינה בבית משפט לענייני משפחה, שבמהלכו – כך טוענת הנתבעת – הוכחה נכונות טענתה בדבר מצבו הנפשי של התובע. הנתבעת מעלה השגות על אופן ניהול ההליך בבית הדין, ומבקשת מבית משפט זה להורות על העברת הדיון בעניינה למותב אחר תוך ניהול ההליך מראשיתו.
התובע טוען כי הנתבעת גרמה לניכור הורי של הקטינים כלפיו, והוא הדגיש כי בית הדין הורה על מאסרה רק לאחר שהתברר כי הקנסות שהוטלו עליה לא הועילו. בדומה, היועץ לשיפוט הרבני סבר כי אין מקום להתערב במאסר שהוטל על הנתבעת, ולטענתו מדובר במקרה חריג של ניכור הורי ממושך וקשה. היועץ הדגיש כי המאסר הוטל על הנתבעת לתקופה מוגבלת וקצרה, לאחר שהפרה החלטות רבות של בית הדין, וכי בהמשך ניתנה לה הזדמנות נוספת לחזור בה ולהוכיח שיתוף פעולה – אך ללא הועיל. בנוסף, נטען כי בית הדין נתן דעתו לכך שמשפחתה של הנתבעת תוכל לטפל בקטינים בזמן תקופת המאסר.
לבקשת הנתבעת, ביום 18.2.2024 התקיים דיון במעמד באי כוח הצדדים. במסגרת הדיון טען בא כוח הנתבעת, בין היתר, כי לא קדמה לצו המאסר החלטה ספציפית ומפורטת של בית הדין בדבר מסירת הכתובת או בדבר מועדים קונקרטיים לפגישות, וכי החלטת בית הדין מיום 25.12.2023 אינה מפרטת די הצורך את ההפרות שבעקבותיהן הוטל המאסר. עוד טען בא כוח הנתבעת כי ניתן היה לנקוט אמצעים חמורים פחות, וכי יש טעם לפגם בכך שבית הדין לא מסר הודעה בדבר המאסר ליועצת המשפטית לממשלה בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט. במענה לשאלה אם הנתבעת מסכימה להיפגש עם האפוטרופא ועם גורמי הרווחה ולמסור לבית הדין את כתובתה, השיב בא כוח הנתבעת כי מרשתו מסכימה לקיום הפגישות אך חוששת למסור את כתובתה ואינה מסכימה לכך. לבסוף טען בא כוח הנתבעת כי מכיוון שמרשתו הודיעה על הסכמתה לקיום מפגשים בין הקטינים לתובע במרכז קשר, אין הצדקה להותיר את ההליך בבית הדין תלוי ועומד. באת כוח התובע, מצדה, טענה כי בית הדין התייחס כבר בחודש אוגוסט 2023 לאפשרות הטלת המאסר על הנתבעת, וכי הדיון שנקבע בבית הדין ליום 11.9.2023 נועד ליתן לה הזדמנות לנמק מדוע לא יוטל עליה מאסר מכוח פקודת בזיון בית המשפט. בא כוח היועץ חזר על הטענות שהובאו בהתייחסותו הכתובה, והוסיף, בין היתר, כי הודעה על המאסר לא נמסרה ליועצת המשפטית לממשלה מכיוון שצו המאסר הוקפא וטרם הפך בר-יישום.
לאחר שבג"צ עיין בחומר שהובא לעיונו ושקל את עמדות הצדדים והיועץ לשיפוט הרבני, הוכרעה המסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטה בעניין מאסרה של הנתבעת. פקודת בזיון בית המשפט, ובכלל זה את הסמכות "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".
סוף דבר: בית המשפט העליון הכריע, כי החלטת בית הדין מיום 25.12.2023 תעמוד בעינה, וככל שבית הדין לא יורה על הפחתת תקופת המאסר או על ביטולה, תתייצב הנתבעת במזכירות בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו ביום 20.3.2024, לא יאוחר מהשעה 16:00, לשם ריצוי המאסר שהוטל עליה – בניכוי פרק הזמן שהעבירה במאסר ביום 25.12.2023.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן.
